דילוג לתוכן העיקרי

שבת | דף כו | טבל טמא ותרומה טמאה

 

בעיוננו למסכת נידה (דף ז) הזכרנו דיון מפורסם בראשונים ובאחרונים אודות אופי איסור אכילת טבל: האם מדובר על איסור עצמאי, הנובע מכך שמדובר על טבל שלא הופרשו ממנו מתנות; או שמא מדובר על איסור אכילת תרומה, המעורבת בטבל. כפי שהזכרנו באותו עיון, העובדה שלכהן אסור לאכול טבל מלמדת, לכאורה, שמדובר על איסור עצמאי - לכהן הותרה תרומה, אך הטבל לא הותר לו.

ההלכה המתחדשת בסוגייתינו (דף כו עמוד א) תומכת אף היא בכיוון זה. תרומה שנטמאה - נשרפת. באופן פשוט, מטרת שריפה זו היא לכלות את התרומה, אלא שחידשו חכמינו שהכהן רשאי להנות מאותה שריפה, ולהשתמש בה לחימום או לתאורה.

בסוגייתינו נאמר, שאם הטבל נטמא עוד לפני שהפרישו ממנו תרומות ומעשרות, אין לשורפו כפי שהוא. אילו היינו מפרשים שטבל הוא תערובת של חולין ותרומה, לא היתה כל מניעה מלשורפו: התרומה שבו טמאה, ועל איסור לשרוף חולין לא שמענו מעולם. העובדה שבעודו בטבלו אין לשורפו מלמדת, לכאורה, שכל עוד לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות הרי הוא בעל מעמד עצמאי. רק לאחר שתופרש התרומה הטמאה, ניתן יהיה לשורפה כדינה. הרשב"א והריטב"א בסוגייתינו אכן קישרו בפירוש בין ההלכה שלפנינו ובין הדיון הכללי במעמדו של הטבל, ויעויין בדבריהם.

לגופה של ההלכה המתחדשת בסוגיה, יש לתהות כיצד בדיוק מקיימים את דין "משמרת תרומותי" בתרומה טמאה. על התרומה הטהורה ציוותה תורה "ואני נתתי לך את משמרת תרומותי", והפירוש הפשוט לכך הוא שיש לשמור על התרומה מפני הטומאה. אמנם, יש מן הראשונים (ראה, למשל ברש"י סוכה לה עמוד ב) שכתבו שדין משמרת תרומותי מחייב גם שמירה על התרומה מפני הפסד או קלקול. אך אף לדעתם, ברור שבמוקד החובה עומדת השמירה מפני הטומאה. מהי, אם כן, המשמעות של שמירה על תרומה שהיא טמאה בלאו הכי?

תשובה מחודשת ביותר לשאלה זו מצויה בחידושי רבינו קרשׂקשׂ במסכת גיטין (דף סא עמוד ב). לדבריו, יש ללמוד את הדברים כפשוטם, ולאסור גרימת טומאה לתרומה טמאה. אמנם, היא טמאה בלאו הכי, ואולם היות שביסודה היא היתה טהורה, אין לגרום לה טומאה נוספת.

כאמור, תשובה זו מחודשת טובא, ופשטות הדברים היא שאם התרומה נטמאה, טומאה נוספת שוב לא תשפיע עליה. ובכן, על כורחנו לומר שהשמירה נושאת אופי אחר. מסתבר, ששמירה זו לא באה רק לגונן על התרומה מפני פגע חיצוני, אלא גם להגדיר את ייעודה. כאמור לעיל, אף שתרומה טמאה אינה ראויה לאכילה, יש לה ייעוד ברור - הכהן אמור לשרוף אותה, ולנסות להפיק הנאה כלשהי מן השריפה. משמרת התרומה הטמאה פירושה שיש להביא את התרומה הטמאה אל ייעודה, ולמנוע את הסטתה מייעוד זה.

ההסבר המוצע כאן עומד, למעשה, בבסיסה של החקירה היסודית בדין "משמרת תרומותי": האם מדובר על שמירה מפני טומאה בלבד, או שמא על שמירה שבאה לאפשר את האכילה, ואשר אמורה לגונן על התרומה מפני כל גורם שימנע את האכילה - בין בטומאת התרומה, ובין בהפסדה בדרך אחרת.

נפקא-מינה אפשרית לחקירה זו באה לידי ביטוי בספקו של הריטב"א (שבת דף צא) לגבי שיעור התרומה שיש בה מצות שימור - האם דווקא תרומה שיש בה כזית, או שמא גם תרומה בשיעור קטן יותר. אם מדובר על שימור המאפשר אכילה, מסתבר שהוא נוהג דווקא בתרומה שיש בה כזית, והיא אכן ראויה לאכילה. אך אם נאמר שהשימור בא לגונן על קדושת התרומה מפני הטומאה, ייתכן שהוא אפילו בתרומה בשיעור קטן, שאין בו מצות אכילה.

נזכיר, לסיום, כי מן הסוגיה המקבילה במסכת בכורות (דף לד) עולה, שעצם הקביעה שלפיה "בשתי תרומות הכתוב מדבר" שנויה במחלוקת בין ר' אליעזר ור' יהושע, ויעויין שם בהסבר הדברים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)