טומאה וטהרה

  • הרב משה ליכטנשטיין

טומאה וטהרה / הרב משה ליכטנשטיין

"...אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" (יב, ב).

א

מתקבל על הדעת לטעון כי הטומאה קשורה בחסרון ופגם, ואילו מצב של טהרה הוא נורמלי וטבעי, לא חיובי אלא נייטרלי: היעדר שלילה. לפיכך, תהליך הטהרה קשורה לחזרה אל הטבע: טבילה בגוף מים טבעי (או מעין חיקוי, כגון מקוה). מים שאובים, שאינם במצבם הטבעי והמקורי - פסולים לטבילה. יש להבחין בין טהרה לקדושה, שהרי הקדושה היא חריגה מהטבע במובן החיובי; הוספה על הטבע בדרך של עשייה חיובית והתעלות. להפך בטומאה: לא שיפור והתעלות הטבע, אלא פגיעה במערכת הטבעית. הפגיעה החריפה ביותר במערכת הטבעית היא המוות, ולכן המת הוא "אבי אבות הטומאה".

ב

זב, זבה, טמא מת - כולם קשורים בפגם וחולי. לא כן ביולדת. לידה היא תהליך טבעי ורצוי, ועל כן דמה של היולדת הוא "דם טהרה" במשך תקופה מסויימת[1], אף על פי שבא ממקור דם הנידה, הטמא. לאור זאת, קשה להבין מדוע היולדת נטמאת כלל: מה בין לידה לטומאה?

מבאר רש"י בפירושו לפס' ב: "דותה - לשון דבר הזב מגופה. לשון אחר: לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחילה ראשה ואיבריה כבדין עליה". ומסביר הרמב"ן על אתר: "והנה הזיבה נגע באשה אף על פי שהיא בתולדתה". לאור דברי הרמב"ן, יש להרחיב את שאלתינו גם לטומאת דם נידה: מדוע יש בתהליך הטבעי של המחזור בכדי לטמא?

ג

נראה שהתשובה טמונה בפס' הבא, פס' ג: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". מיקומו של הפסוק מעורר תהייה. מחד, פסוק ג הוא המשך פשוט של תהליך הלידה המתואר בפס' ב. מאידך, הוא אינו עוסק כלל בנושא הנידון בפרשיה כולה, שהוא עניין הטומאה.

נראה, שהפסוק בא ללמדנו שהטבע אינו מושלם, אלא בעל חסרונות הדרושים תיקון. החומר אינו יכול לשקף את הטבע בצורה מושלמת, ועל כן יש צורך במעשה ברית המילה.

כותב הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג פרק ח: "כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר שלהן, לא זולת זה... ישיג ההפסד לצורה במקרה, רוצה לומר מפני התחברה לחומר וטבע החומר ואמתתו שהוא לעולם לא ימלט מחברת ההעדר". הרמב"ם טוען שכל ניסיון להוריד את האידאה והרוח למצב חומרי יגרום להפסד מסויים, שהרי בחומר יש חסרון מובנה - פגימה, ובלאי. כאן המפתח להבנת טומאת הנידה, היולדת ובעל הקרי. אף על פי שהם כולם כרוכים בתהליכים טבעיים, היות שתהליכים אלו מתבצעים בעולמו של החומר, יש בהם הפסד, וזהו מקור טומאתם. בנידה יש צורך במעין 'בנייה מחודשת של המערכת שהיתה קיימת עד עכשיו'; היולדת מקיימת בעצמה "בצער תלדי בנים", וכמו שפירש רש"י: "אין אשה רואה דם שלא תחילה ראשה ואיבריה כבדין עליה"; גופו של בעל הקרי מוציא זרע הטומן בתוכו את החיים. השלמות איננה מלוה את התהליך הטבעי. לשם תיקון החסרונות הכרוכים בתהליכים המהווים שינוי חומרי, בין טוב ובין רע - יש צורך במעשיו של האדם.



[1] 33 יום ליולדת זכר, ו-66 יום ליולדת נקבה.