טומאה וטהרה

  • הרב אודי סט

טומאה וטהרה

מושגי הטומאה והטהרה נשמעים כדברים שהם חוק, ואין להם סיבה. הקב"ה החליט שדבר מסוים הוא טמא ולכן צריך לנהוג בו בצורה מסוימת, ואילו דבר אחר הוא טהור ולכן צריך לנהוג בו בצורה אחרת.

תפיסה זאת ודאי שאינה מניחה את הדעת: הייתכן שסתם, ללא סיבה, דבר מסויים הוא טהור או טמא? שאלה זה איננה נשאלת לדעתם של הסוברים שאין צריך לעסוק בטעמי המצוות, אלא לקבלן בצורה תמימה ולהאמין שאין בידינו יכולת וזכות מספיקה להבין טעמים אלו. אך בדרך-כלל איננו אוחזים בשיטה זו, ואנו מנסים להבין את יסודות הדברים, את טעמיהם ואת הסיבה לעשייתם. מהי, אפוא, הסיבה לכך שדברים מסויימים טמאים ודברים מסויימים טהורים?

ההסבר המקובל לדיני הטומאה והטהרה הוא שכל דבר המייצג התרחקות מחיים - חוסר חיים - הוא טמא. לכן, אבי-אבות הטומאה הוא המת עצמו - חוסר החיים הגדול ביותר. האדם, שהוא היצור המלא בהכי הרבה עוצמות חיים שבהוויה, הופך לפתע לחסר חיים - ולכן מופיעה הטומאה החמורה ביותר. הטומאות הנוספות - נידה, זב, זבה ובעל קרי - גם הן טומאות הנובעות מאפשרות חיים שלא מומשה (שכבת זרע, ביצית). חז"ל שמו לב לכך שאין קשר בין טומאת המצורע לבין חוסר חיים, ולכן דרשו (בראשית רבה ע"א) שמצורע חשוב כמת, וממילא אף טומאתו קשורה לחוסר חיים.

הראי"ה קוק מתייחס למושגי הטומאה והטהרה בקובץ א' פסקה ס"ח. לדעתו, יסוד הטומאה הוא הריחוק מהקב"ה, וככל שדבר רחוק יותר מהקב"ה - כך רמת טומאתו היא גבוהה יותר. גם ההיפך נכון: הטהרה מורה על קרבה לקב"ה, וכמה שאדם יותר קרוב לקב"ה - הוא טהור יותר.

אם נחבר את הבנתו של הרב קוק להבנה שהזכרנו, נקבל שחיוּת היא קרבה לקב"ה ואילו חוסר חיים הוא ריחוק ממנו ית'. ואכן, עלינו לדעת שהקב"ה חפץ בעולם הזה ובחיים הגשמיים, כדי שניצור בעולם ונקדם אותו. המיתה היא ריחוק מהקב"ה, כי האדם מאבד את ההזדמנות שניתנה לו להיות שותף במשימת קידום העולם. הקב"ה שם אותנו בעולם, ולכן עלינו לקדש את החיים, ולא ח"ו את המוות.