דילוג לתוכן העיקרי

טומאה וטהרה

הרב איתיאל גולד
09.04.2014

דיני הטומאה והטהרה תופסים מקום מאוד מרכזי בתורה ובהלכה. הדינים הללו ארוכים ומפורטים עד כדי כך שהם "תופסים" סדר שלם מששת סדרי המשנה - סדר טהרות. אף על פי כן, אנו רחוקים היום מאוד מכל נושא הטהרה, כיוון שעם ישראל לא מקיים אותו כבר מאות שנים. כתוצאה מכך, נושא הטומאה והטהרה נראה לרבים כדבר תמוה ומוזר. קשה לנו להבין מדוע קרבה למת, לקרי או לדם נידה גורמת לאדם להפוך ל'טמא' ומהי המשמעות של טומאה זו.

ריה"ל נדרש לשאלה זו ועיצב תפיסה יסודית מאוד בנושא, אך לפני תחילת הסברו הוא מעלה הסתייגות: "אין כל יחס בין שכלנו לענין האלוהי וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצא סיבה לנשגבות האלה" (ב', ס). אף על פי כן, ריה"ל מודע לכך שיש צורך גם בהסבר שכלית של המצוות, למי שאינו יכול להסתפק בתמימות, ולכן הוא בכל זאת מציג הסבר שכלי לנושא (בדומה לגישתו לטעמי הקורבנות - ראה ב', כו).

לפי ריה"ל, הטומאה נובעת מהתחברות כלשהי אל המוות. שיא הטומאה הוא המת עצמו, המכונה 'אבי אבות הטומאה', וכל שאר הטומאות הן ביטויים לרמות שונות של מוות בעולם. כך, לדוגמא, 'קרי' הוא איבוד של פוטנציאל חיים ולכן הוא מטמא, וכן הצרעת היא מוות באיבר מסוים בגוף (ב', ס).

הביטוי הממשי של האלוהות בעולם הוא שפע החיות והחיים המגיע מאת ה'. המוות הוא ההיפוך של הגילוי האלוהי, והוא מראה על חוסר של השראת שכינה באותו מקום - שהרי אם השכינה הייתה שורה שם באופן גלוי, היה מתגלה שם שפע של חיוּת, ולא מוות וכליון. לכן, כל קרבה אל המוות, המסמל סילוק שכינה, גורם לאדם להתרחק מקרבת ה', וזוהי בעצם הטומאה. אדם שהתחבר לסילוק השכינה בעולם אינו יכול להתקרב אל הקדושה עד שיעבור תהליך של היטהרות, ולכן הטמא חייב להתרחק מכל דבר שבקדושה.

אמנם, ישנו קושי מסויים בהסברו של ריה"ל: הקרבה אל המת אכן מחברת את האדם למוות ולסילוק השכינה בעולם, אך קשה לראות בקרי או בדם הנידנ מוות ממשי. ה'מוות' כאן הוא מאוד חלש, ומדוע גם 'מוות' קלוש שכזה מטמא?

בתשובה לכך, ריה"ל עומד על עיקרון יסודי: ככל שאדם מצוי במדרגה רוחנית גבוהה יותר, כך עיכובים עדינים וחלשים יותר יכולים לעכבו ולהפריע לו. ניתן להמשיל זאת לשני אנשים הקוראים מאמר היסטורי. האחד הוא מומחה עולמי בהיסטוריה, והאחר הוא אדם פשוט. ההיסטוריון ישים לב לכל פגם קטן במאמר, ואילו האדם הפשוט יחשוב שהמאמר מושלם ולא יראה בו שום חיסרון. כך, אדם הנמצא במעלה רוחנית גבוהה והחש בקרבת אלוהים יהיה מוטרד מכל קישור פעוט אל המוות. כל פגם שכזה יטריד את מנוחתו ויפריע לו בעבודתו הרוחנית. לעומת זאת, לאדם הפשוט קשה לראות כיצד פגם עדין במציאות, כמו דם הנידה, מרחיק מעבודת ה'. עם ישראל הצטווה להגיע למדרגות רוחניות גבוהות ולקדושה, ולכן עליו להיות רגיש וקשוב לכל פגם הקיים בהתגלות השכינה המאיים להרחיקו מן הקדושה. לדאבוננו, כיום אין אנו חיים בעולם של קדושה, ולכן גם איננו רגישים לעולם הטומאה, המתייחס לפגמים בקדושה הקיימים בעולם - "'הטומאה והקדושה הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה: לא ימצא האחד מהם כי אם בהימצא חברו'" (ג', מט).

כמו בפעמים קודמות, גם בעניין זה ניתן לראות את התייחסותו החיובית של ריה"ל לחיים. החיים הם הביטוי העליון להתגלות ה' בעולם, ולכן המוות מראה על סילוק שכינה ומוביל לטומאה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)