טומאתן של העבֵרות החמורות

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

שבועות דף ז – טומאתן של העבֵרות החמורות

במשנה ריש פרקין נאמר ששעיר הנעשה בפנים (דהיינו השעיר שדמו נזרק בין בדי הארון, על הפרוכת ועל מזבח הקטורת) מכפר על טומאת מקדש וקודשיו. הגמרא דף ז ע"ב מבארת שהלכה זו נלמדת מן הכתוב:

"וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא ט"ז, טז).

השורש טמ"א מופיע בפסוק פעמיים. הברייתא מנסה לקבוע באיזו טומאה הכתוב מדבר, ומציעה ארבע אפשרויות. תחילה היא מציעה שמדובר בשלוש העבֵרות החמורות שבתורה: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ומביאה פסוקים המייחסים טומאה לכל אחת מן העבֵרות הללו. כמובן, למסקנה מתקבלת האפשרות הרביעית, שהכתוב מדבר בטומאת מקדש וקודשיו.

התוספות על אתר (ד"ה יש לי) מעירים על שלוש העבֵרות החמורות:

"נקט הני אף על גב דלאו טומאה ממש נינהו, אלא בלשון טומאה נכתבו".

לדעת התוספות, אין בשלוש העבֵרות החמורות טומאה במובן המקובל, ואף על פי כן נקטה התורה לשון טומאה לגביהן. [אמנם במסכת עבודה זרה (מז ע"ב) יש דיון נרחב בטומאת עבודה זרה, והתנאים נחלקים אם היא מטמאת כשרץ או כנידה. אבל במסכת שבת (פג ע"ב) מפורש שטומאת עבודה זרה אינה אלא מדרבנן. ועל כל פנים, דומה שסוגייתנו אינה עוסקת בטומאה זו, כי אם בהגדרה עקרונית יותר של עוון עבודה זרה, שיש בו משום טומאה.] ברם, התוספות אינם מבארים את פשר הדבר: מה ראתה התורה לאחוז לשון טומאה לגבי דברים שאין בהם טומאה?

התשובה הפשוטה היא שהחוטא בעברות החמורות גורם לשכינה שתסתלק מישראל. קדושת עַם ישראל נובעת משכינת ה' השורה עליו. הגורם לשכינה שתסתלק מישראל מותיר אפוא חלל ריק, ואת החלל הזה ממלאים כוחות של טומאה. נמצא שחטאים אלו מביאים טומאה על עם ישראל.

תשובה אחרת ניתן להציע על פי דברי הרמב"ן על הפסוק המובא בברייתא כראיה לטומאת עבודה זרה – "לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי", פסוק האמור בעבודת המולך (ויקרא כ', ג). וזה לשון הרמב"ן בפירושו לעניין עבודת המולך (פירושו על ויקרא י"ח, כא):

"ויתכן שיאמר כן, מפני שהמקריב מזרעו למולך ואחר כן יבא אל מקדש ה' להקריב קרבן – מטמא את המקדש, כי קרבנותיו טמאים ותועבה לשם, והוא עצמו טמא לעולם, שנטמא ברעה שעשה".

עבודת הקרבנות בבית המקדש תלויה במעלתו הרוחנית של עם ישראל. אם ישראל מטמאים עצמם בעברות, נפסלת גם עבודת המקדש, שהרי החוטא בעברות חמורות, אין ראוי לו להקריב לה', ואדרבה: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה" (משלי כ"א, כז). הרמב"ן אומר את דבריו על עבודת המולך, אך דומה שהם תקפים גם לשתי העבֵרות החמורות האחרות. אמור מעתה: כשעוברים ישראל עברות חמורות, נשללת מהם הזכות לעבוד במקדש, ועבודתם נעשית פסולה וטמאה.

התוספות ועוד ראשונים שאלו מדוע הציעה הברייתא את שלוש העבֵרות החמורות דווקא, ולא הציעה ששעיר הנעשה בפנים מכפר על דברים אחרים שיש בהם טומאה. ההסבר שהצענו עשוי להשיב על שאלה זו. מסתבר שגם בשלב ההווה-אמינא הניחה הברייתא שהטומאה שהשעיר הפנימי מכפר עליה נוגעת באופן זה או אחר למקדש, והעלתה את האפשרות שיש טומאת מקדש לא רק בביאת אדם טמא בפועל אל הקודש, אלא גם ברמה כללית יותר: כאשר עם ישראל מנהל חיי מקדש וקרבנות, אך מבחינה רוחנית הוא בשפל המדרגה.

כמובן, למסקנה הבנה זו נדחית, והשעיר הנעשה בפנים מכפר רק על טומאה של ממש. עם זאת, יש מקום לומר שמכל מקום, יש קשר בין אירועים של טומאה בקודש ובין דרגתו הרוחנית הכללית של עם ישראל, ראה הדף היומיומי לדף ב.

הרב אביהוד שוורץ