טומאת ידיים ונטילת ידיים

  • הרב אוהד פיקסלר

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

אנו נוטלים ידיים פעמים רבות בכל יום. בשיעור זה נעסוק בסוגים השונים של נטילות הידיים, בשאלה מתי הן נתקנו וביחס בין הנטילות השונות.

א. טומאת ידיים לקודש ולתרומה

בפרק ח' מהלכות שאר אבות הטומאה הרמב"ם לגבי טומאות ידיים:

שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידיים שיהיו שניות, אף על פי שלא ידע בוודאי שנטמאו, מפני שהידיים עסקניות. ולא גזר שלמה על הידיים טומאה אלא לקודש, ואחר כך גזרו חכמים שאחריו אף לתרומה. ולפיכך צריך נטילת ידיים לתרומה...

 (ח).

הרמב"ם כותב שהיו שתי תקנות שונות במהותן ובתקופת גזירתן. גזירה קדומה מימי שלמה המלך התייחסה לענייני קדשים בלבד, שלגביהם ידיים נחשבות כשניות לטומאה. גזירה מאוחרת יותר נתקנה לגבי תרומה. הרמב"ם כותב שטעם גזירת שלמה היא ש"הידיים עסקניות", ונראה שטעמם של חכמים זהה. מה הכוונה ש"הידיים עסקניות"? מקור הלכה זו הוא בגמרא בשבת יד. - יד:. הגמרא קובעת, בעקבות המשנה, שגזירת טומאת ידיים נקבעה על ידי בית הלל ובית שמאי כחלק משמונה עשרה דברים שנגזרו בעליית חנניה בן גוריון:

וספר מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה? אמר רב משרשיא: שבתחלה היו מצניעין את אוכלין דתרומה אצל ספר תורה, ואמרו האי קדש והאי קדש. כיון דקחזו דקאתו לידי פסידא, גזרו ביה רבנן טומאה. והידים, מפני שהידים עסקניות הן. תנא: אף ידיים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה...

בשלב ראשון חכמים גזרו שספר מטמא; בשלב שני הם הרחיבו את הגזירה לידיים הבאות מחמת ספר, ובשלב שלישי הגזירה גם סתם ידיים נכללו בתקנה. הגמרא מסבירה שטעם הגזירה הוא ש"הידיים עסקניות" והראשונים נחלקו בהסבר דברי הגמרא. רש"י (יד., ד"ה "עסקניות הן") מסביר כי הידיים נוגעות במקום הטינופת, ודבר זה הוא גנאי לתרומה ולפיכך היא נמאסת. לעומת זאת, רבותיו של רש"י (שם) רבינו חננאל, הריטב"א והמאירי (על אתר) סוברים שהחשש הוא שמא ידיו נגעו בטומאה.

נראה כי גם הרמב"ם סובר שהחשש הוא מפני טומאה - דין זה מופיע בהלכות שאר אבות הטומאה, והרמב"ם אומר במפורש "שלא ידע בוודאי שנטמאו". כך הרמב"ם כותב גם בהלכות שאר אבות הטומאה:

מי שהיה טהור לתרומה והסיע את ליבו מלאכול - נטמא בהיסח הדעת, ואסור לאכול תרומה עד שיטבול פעם שנייה, ואינו צריך הערב שמש. היו ידיו טהורות לתרומה, והסיע את ליבו מלאכול - אף על פי שיאמר יודע אני שלא נטמאו ידיי, הרי ידיו טמאות בהיסח הדעת, שהידיים עסקניות.

(י"ג, ג).

ערוך השולחן העתיד (הלכות שאר אבות הטומאה, קל"ח סעיף ב ואילך) עומד, בעקבות המשנה בחגיגה (תובא בהמשך), על הבדל בין גזירת שלמה לבין גזירת בית שמאי ובית הלל. הגזירה המאוחרת קובעת שעל מנת להיטהר מהטומאה מספיקה נטילת ידיים עד הפרק, ואין צורך לטבול את כל הגוף כמו שאר הגזירות לגבי טומאה, כיוון שמבחינה מעשית קשה לטבול פעמים רבות במהלך כל יום. לעומת זאת, עבור קדשים יש צורך לטבול את כל גופו במי מקווה.

ב. נטילת ידיים לחולין

מקור הדין שיש ליטול ידיים גם לחולין מופיע במשנה בחגיגה:

נוטלין לידיים לחולין ולמעשר ולתרומה; ולקודש - מטבילין; ולחטאת - אם נטמאו ידיו, נטמא גופו.

(ב', ה).

הגמרא בחולין עוסקת בנושא זה בהרחבה:

....נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, ועוד משום מצוה. מאי מצוה? אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים. רבא אמר: מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך. דכתיב "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" (ויקרא, ט"ו, יא), אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה...לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות. סבור מינה חובה הוא דליכא, הא מצוה איכא. אמר להו רבא: לא חובה ולא מצוה אלא רשות. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח.

(קו.).

בדברי הגמרא מצאנו שני הסברים לנטילת ידיים לחולין. הטעם הראשון הוא משום סרך תרומה והטעם השני הוא מצווה עצמאית. נראה כי כוונת הגמרא ב"סרך תרומה" היא הרחקה מאכילת תרומה ללא נטילת ידיים ועבירה על תקנת בית שמאי ובית הלל. ההסבר השני רואה בנטילה מצווה בפני עצמה, והטעם לאו דווקא זהה לדברי בית שמאי ובית הלל. בדרך זו הבין תוספות (שם, ד"ה "מצוה"), האומר שהנטילה היא משום נקיות ולא משום טומאה. אולם, בדברי ר"א בן ערך בהמשך משמע שמדובר על איסור הקשור לטומאה, כמו הזב (עליו דיבר הפסוק).

בירושלמי ישנה סוגיה מקבילה העוסקת בנטילה לפני אכילת חולין:

ויש ידיים לחולין? אלא כר' שמעון בן אלעזר. דר' שמעון בן אלעזר אומר: יש ידיים לחולין. דברי הכל היא כדי שיהא בדל מן התרומה. תני ר' שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר: הידים תחילה לחולין ושניות לתרומה... אלא משום נטילת סרך...

 (שבת, פרק ב', הלכה ה).

גם בדברי הירושלמי אנו רואים את העקרון "שיהיה בדל מן התרומה", וכן את עניין "נטילת סרך". אולם, ה'עלי תמר' (על אתר) סובר שטעם התלמוד הירושלמי אינו זהה לתלמוד הבבלי. משמעות המושג "בדל מן התרומה" בירושלמי הוא שהאדם ייזכר על ידי פעולה זו שהוא אינו טהור, כך שהנטילה לא משרתת מטרה בפני עצמה אלא היא תזכורת בלבד (פרשנות זו מבוססות על סוגיית הירושלמי במסכת יומא פרק ג' הלכה ג).

לאור סוגיות אלו ניתן להעלות שלושה טעמים שונים לחיוב נטילת ידיים לפני סעודת חולין:

1. ניקיון.

2. הרגל לאכילת תרומה בטהרה.

 3. תזכורת לטומאה.

נראה כי הרמב"ם סובר שיסוד דין נטילת ידיים לתרומה שונה במהותו מנטילת ידיים לקדשים ותרומה:

כל האוכל הפת שמברכין עליה המוציא צריך נטילת ידיים תחילה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין. ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה, לא יאכל עד שייטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידיים תחילה.

כל הנוטל ידיו, בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה, מברך בתחילה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים"...

(ברכות, ו', א - ב).

מדברי הרמב"ם נראה שאין קשר בין הלכות טומאה וטהרה לבין נטילת ידיים לחולין, ומדובר על מצווה בפני עצמה.[1] הנצי"ב ב'העמק שאלה' (שאילתא צ', אות א) עומד על כך שרב אחאי גאון לא הזכיר את הטעם המופיע בגמרא של סרך טומאה - עיקר הטעם הוא נקיות, שהרי הטעם של "סרך טומאה" לא תקף בחו"ל או כאשר בכל מקרה אין אכילת תרומה.

בהלכות שאר אבות הטומאה (ח', ח) שציטטנו לעיל, הרמב"ם מביא את תקנת שלמה ואת גזירת י"ח דברים, ועל כך הראב"ד משיג:

אמר אברהם: ואחר כך גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים.

מדבריו משמע שגם נטילת ידיים לחולין נובעת מיסוד זהה הקשור לחשש מטומאה, כפי הטעם הראשון שמובא בגמרא. נראה כי כשיטת הראב"ד סובר גם ערוך השולחן העתיד שמסביר את חומרת י"ח דברים של בית שמאי ובית הלל כך:

וכל כך החמירו בזה עד שגם לחולין לאכילת פת הצריכו נטילת ידיים משום סרך תרומה...

(הלכות שאר אבות הטומאה קל"ח, א).

הטור (או"ח, קנ"ח) כותב בעקבות הרא"ש שעיקר הטעם לנטילת ידיים לחולין הוא משום סרך טומאה, כדי למנוע אכילת תרומה בלי נטילת ידיים. המשנה ברורה מביא את שני הטעמים להלכה:

טעם תקנת נטילה הוא משני דברים: אחד מפני סרך תרומה, והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן. וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה, גזרו גם כן על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו. וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרה. ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא אקרא ד"והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא, י"א, מד).          

(קנ"ח, סעיף קטן א).[2]

ראינו כי גזרת נטילת ידיים לתרומה נתקנה בימי בית שמאי ובית הלל, אך לא מצויין בסוגיה מתי התחדש דין נטילת ידיים לחולין. בדין זה מצאנו מחלוקות בין בית שמאי לבין בית הלל לגבי זמן נטילת ידיים לסעודה במשניות בפרק ח' בברכות (ומקבילה בתוספתא ברכות פרק ה'). יש שמציעים כי בתקופתם לא היה מדובר על חיוב שנובע ממצווה אלא המחלקות היא לגבי נוהגים חברתיים שהיו בימיהם. בשלב ראשון הנטילה נבעה ממנהגים חברתיים ולא מהלכות פסוקות, ולאחר מכן הדברים נהפכו להלכות קבועות[3]. דרך זו עולה גם בפירושו של ר"ש ליברמן לתוספתא בברכות:

וכך היה מנהג העמים הקדמונים, שכן כותב אתינאיוס בחכמי המשתה שלו - הנשים גמרו את סעודתם וכבר הגיע הזמן לסלק את השולחנות ולכבד את הבית ולתת מים אחרונים לידים לכולם וקצת שמן ערב[4].

ג. נטילת ידיים לתפילה ולקריאת שמע

מקור דין נטילת ידיים לפני התפילה וקריאת שמע מופיע בגמרא בברכות,[5] אך לא מופיע מתי נתקנה התקנה ומה הטעם לנטילה זו. הטור בסימן צ"ב כותב כך:

ואחר שבדק עצמו יפה ירחוץ ידיו במים אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם. והני מילי שיש לו עוד שהות להתפלל, אבל אם אין לו שהות ויעבור זמן התפלה ינקה אותם בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי...

באופן פשוט נראה מהלכות אלו שהמטרה הבסיסית של הנטילה היא נקיות. אמנם במקרים בהם לא ידוע על לכלוך צריך ליטול, ונראה שהטעם לנטילה הוא כדי להוסיף קדושה לפני התפילה (ראה לדוגמא בפירוש מאירי על אתר). אולם, יש להוסיף רובד נוסף בהלכה זו, המתבסס על הקשר שבין עולם התפילה לבין עולם הקרבנות והמקדש. הרמב"ם פוסק בהלכות תפילה כך:

...במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד? בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית, אבל שחרית - רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל. ואם היה רחוק מן המים - מקנח ידיו בלבד ואחר כך יתפלל.

כתב הראב"ד ז"ל: אמר אברהם: לא ידעתי רגליו למה.    

(ד', ב - ג).

הראב"ד חולק על הרמב"ם ותמה מדוע יש לרחוץ את הרגליים לפני התפילה. נראה כי הרמב"ם הבין שיש קשר בין נטילת ידיים לתפילה לבין קידוש ידיים ורגליים של הכהנים שהיה בבית המקדש[6]. רעיון זה עולה כבדרך אגב במספר מקומות במסכת ברכות, ונביא שניים מהם:

רבי זוהמאי אומר: כשם שמזוהם פסול לעבודה - כך ידיים מזוהמות פסולות לברכה. 

(נג:).

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'" (תהלים, כ"ו, ו).

(יד.).

עקרון זה מובא גם בפירוש הרמב"ן על התורה:

הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות. והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור.

ועל דרך האמת...והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס, ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידיים לתפלה, שיתכוין לזה, כטעם נשיאות כפים. והרחיצה היא המצוה...           

(שמות, ל', יט).

הרב אברהם וולפיש[7] עמד על המסגרת הייחודית של המשניות במסכת ברכות. בדבריו הוא מצביע על הקשר בין המשנה הראשונה במסכת לבין האחרונה, דהיינו בין דין 'בשעה שהכהנים נכנסים לאכל בתרומה' ובין 'לא יכנס להר הבית', ועל חיזוק הקשר שבין עולם התפילה ואמירת קריאת שמע לבין עבודת הכהנים במקדש. במהלך הדברים הוא מזכיר את הצעתו של חנוך אלבק (השלמות לסדר זרעים, עמודים 326 - 325), שאחרי חורבן המקדש עלה קרנה של התרומה כעבודה, מעין עבודת הקרבנות, והמשנה רומזת שגם קריאת שמע היא כעין במקום עבודת המקדש. גם הרב יעקב נגן עמד על הקשר שבין קריאת שמע ותפילה לבין עבודת הקרבנות, ובאופן ספציפי בנוגע לסדר הפנימי שביניהם[8]. הוא מפנה למדרש המקשר בין קריאת שמע לבין הקרבנות:

משל לחכם שהיה לו בן והיה מעלה לו שתי סעודות בכל יום אחת בבקר ואחת בערב. אחר ימים ראה החכם את בנו שהעני ולא היה יכול לעשות כשם שהיה למוד. קרא לו אביו ואמר לו: בני, יודע אני שאין בך כח לאותן שתי סעודות שהיית מביא לי, איני מבקש ממך אלא שתהא שומע אותי דורש בבית הכנסת ב' פעמים ביום, והוא ערב לי כאותן שתי סעודות שהיית מעלה לי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: לשעבר הייתם מקריבין לי שתי פעמים ביום, "את הכבש אחד תעשה בבקר" וגו'[9] (במדבר, כ"ח, ד), וגלוי וידוע לפני שבית המקדש עתיד ליחרב; ומכאן ואילך אי אתם יכולין להקריב קרבנות, אלא מבקש אני תמורתן של קרבנות "שמע ישראל" בבקר "שמע ישראל" בערב ועולה לפני יותר מכל הקרבנות.

(ילקוט שמעוני, פרשת ואתחנן, רמז תתל"ה).

נראה שלדעת הרמב"ם בתקופת המקדש מטרת נטילת הידיים הייתה התרחקות מטומאה, היות ו"הידיים עסקניות". לאחר החורבן טעם זה בטל, ולכן הנטילה לחולין וגם הנטילה לתפילה אינן קשורות באופן ישיר לחשש טומאה. טעם הנטילה אינו חשש טומאה, אלא כדי להרבות קדושה בדרך הרלוונטית לאחר חורבן. הלכות אלו התחדשו בעולם שאין בו מקדש, אשר בו הדגש של עבודת ה' השתנה, ונטילת ידיים לפני אכילה אינה עוד דין של הרגלי סעודה, אלא קדושה בחיי היום-יום. זו הסיבה שהרמב"ם כרך יחדיו את שלושת סוגי נטילות אלו:

כל הנוטל ידיו, בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה - מברך בתחילה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים".

 (הלכות ברכות, ו' ,ב).[10]

ד. נטילת ידיים בבוקר

…כי משי ידיה, לימא "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידיים". כי משי אפיה, לימא "ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי, ויהי רצון מלפניך ה'…           

(ברכות ס:).

הרא"ש (ברכות, ט', כג) מסביר מדוע יש ליטול ידיים בבוקר:

לפי שידיו של אדם עסקניות הם, ואי אפשר שלא יגעו בבשר המטונף בלילה.[11]

לפי שיטת הרא"ש יש קשר בין טעם נטילת הידיים בבוקר לבין נטילת ידיים לפני אכילת תרומה. אמנם ייתכן שהדגש כאן אינו הטומאה אלא נקיות, אך הלשון של "ידיים עסקנית" זהה בשני המקרים.[12]

ייתכן וגם רש"י הבין בצורה דומה את טעם נטילה זו. בדבריו על הגמרא בשבת קח: האומרת "יד לעין תיקצץ" אומר רש"י כך:

"יד לעין" - שחרית, קודם שיטול ידיו. "תיקצץ" - נוח לו שתקצץ, שרוח רעה שורה על היד ומסמתו[13]....

לשיטתו טעם הנטילה הוא משום רוח רעה ויתכן והדבר קשור לטומאה, כפי שהסביר החיי אדם (ב, א):

אסור לילך שלא לצורך גדול בלא נטילת ידיים. דכשהאדם ישן אזי מצאה רוח רעה מקום להתדבק בו, כי כן חפץ וחשק הטומאה להתדבק באיש הישראלי להחטיאו...

(ב', א).

הטומאה שורה על האדם, בדומה לחשש באכילת תרומה.

הרשב"א כותב סיבה אחרת לנטילת ידיים בבוקר:

שאלת עוד למה תקנו ברכת על נטילת ידיים בשחרית? שברכה זו לא נתקנה אלא על הפת בשעת סעודה.

תשובה: איברא, כך נהגו בכל מקום לברך בשחר על נטילת ידיים ומקפידים בה בכל תנאי הנטילה כבשעת סעודה. ואני לא מצאתי בשום מקום דבר ברור שיצטרך אדם ליטול ידיו שחרית בכלי... יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה, ג', כג)... וצריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו. ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר. ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו...[14]

(שו"ת הרשב"א, חלק א', סימן קצ"א).

הרשב"א סובר שטעם הנטילה היא שבבוקר האדם נעשה כברייה חדשה; טעם זה קשור לעבודת המקדש, כיוון שעל האדם להתקדש בבוקר לעבודת ה'.

הרב יעקב נגן הרחיב לגבי הקשר בין נטילת הידיים בבוקר לבין קידוש ידיים ורגליים על ידי הכהנים בבית המקדש:

פעולה זו נקראת בלשון התורה 'רחיצה', אולם בספרות חז"ל היא נקראת "קידוש ידיים ורגליים". שינוי זה אינו מקרי... מאז מדי יום ביומו שחזרו הכוהנים את שלושת המרכיבים של טקס המעבר המקורי: טבילה, לבישת בגדי הכהונה והתקדשות במימי הכיור... נראה שהתשובה נעוצה בתפיסה מהותית של החיים, שעל פיה בכל יום אנחנו נולדים מחדש... מודה אני, מודה האדם לאלוקים על שהחזיר לו את הנשמה... כלידה מחודשת... הסכנה הגדולה של החיים היא לשכוח את העיקר, והאתגר הוא לחיות מתוך מודעות לדברים החשובים באמת. טקס שכזה, שנערך מדי בוקר ומבטא בכל יום את הייחוד שבחיים, יכול לאפשר לנו לחיות מתוך מודעות לשאלה מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם.

ההרחבה של טקס ההתקדשות של הכוהנים למצוה יומיומית המוטלת על כל איש ואישה מבוארת במקורות שונים... הרי העולם שבו הוא חי ופועל הוא כעין מקדש. כאשר הוא נוטל את ידיו בבוקר עליו לזכור שיש לו ייעוד ושליחות בחייו, יש לו ייעוד ושליחות היום.   

(נשמת המשנה, עמודים 438 - 436).

ה. אחרית דבר

בשיעור זה סקרנו את נטילות הידיים המרכזיות הקיימות במהלך יומו של כל יהודי. התחלנו את המסע בעקבות דברי הרמב"ם לגבי טומאת הידיים והנטילות שהיו בימי המקדש, ולאור כך ראינו את ההרחבה והשינוי בטעם לשיטתו בנטילות של ימינו. נראה כי הרמב"ם הבין שיש קשר בין הנטילות השונות, אך אין זה אומר שטעם התקנות נשאר זהה. לשיטתו, נוצרה הרחבה של המקדש לעבר תחומי החיים בעולם ללא מקדש, כאשר גם בהם ישנה התקדשות של האדם במהלך חייו.

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   וראו בנושא זה בפירוש יד פשוטה בהקדמה לפרק ו' בהלכות ברכות, ובפירוש להלכות הראשונות בפרק.

[2]   גם ערוך השולחן הזכיר את שני הטעמים:

... וגזרו על אכילה דחולין משום סרך תרומה... והאמת דלאו מטעם זה בלבד גזרו אלא דדרשינן זה מקרא (ויקרא, כ', ז) ד"והתקדשתם" אלו מים ראשונים (ברכות נג:). ועניין הקדושה הוא כדאמרינן בסוטה (ד:) כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא... דבלא ניגוב ידים הידים מאוסים ודבר מאוס הוי כטומאה... וזהו עניין הקדושה ההיפך מטומאה. דכך רצון הקדוש ברוך הוא שנתנהג בנקיות ובקדושה וטהרה, דנקיות מביא לידי טהרה וטהרה מביא לידי פרישות וקדושה...

(או"ח, קנ"ח, א-ב).

[3] הסבר זה מובא אצל א. ביכלר, עם הארץ הגלילי, עמודים 100 - 96. עקרון דומה מצאנו לגבי מנהגי בליל הסדר, ראו, לדוגמא, ירושלמי כפשוטו עמוד 521.

[4]   תוספתא כפשוטה, ברכות, עמוד 93. דברים כעין אלו כותב גם א"א אורבך בספרו ההלכה מקורותיה והתפתחותה (עמודים 20 - 18). הוא מסביר שנטילת ידיים הוא מנהג שרווח באריסטוקרטיה, ומקורו נובע מתוך דרך ארץ.

[5]   וכך אומרת הגמרא:

ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה. ...אמר ליה רבינא לרבא: חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא, ואמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית. אמר ליה: שפיר קאמר, מי כתיב "ארחץ במים בנקיון" (תהלים, כ"ו, ו) כתיב "כל מידי דמנקי". דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. והני מילי לקריאת שמע, אבל לתפלה מהדר. ועד כמה? עד פרסה. והני מילי לקמיה אבל לאחוריה אפילו מיל אינו חוזר. [ומינה] מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. 

(יד: - טו.).

[6]   הבנה זו מופיעה גם בדברי ג. אלון בתוך 'מחקרים בתולדות ישראל' עמוד 156. על היחס שבין ספר אהבה לבין ספרי עבודה וקרבנות ראו במאמרו של הרב נחום רבינוביץ' - 'מקדש, חברה והיסטוריה - ייחודו של הרמב"ם', הופיע בקובץ מאמרים - 'הרמב"ם: שמרנות, מקוריות, מהפכנות - היסטוריה והלכה (כרך א)'.

[7]   'שיקולים ספרותיים בעריכת המשנה ומשמעותיהם', נטועים א. וראו שם בעיקר הערות 24, 27.

[8]   נשמת המשנה, עמוד 27.

[9]   הפסוק המלא הוא:

         אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

[10]   זאת, בשונה מנטילת ידיים לפני ברכת כוהנים, שם הטעם הוא קשר לעבודת הכוהנים במקדש (הלכות תפילה ונשיאת כפים, ט"ו, א, ה).

[11]   טעם זה מופיע כבר אצל רב עמרם גאון, ראו באוצר הגאונים על אתר.

[12]   וראינו שיש שהבינו את טעם נטילת ידיים לתרומה כנקיות.

[13]   גורמת לעיוורון.

[14]   אולם, במקום אחר (שו"ת הרשב"א, חלק א', סימן קנ"ג) הוא מזכיר רק את הטעם של נקיות לתפלה וקריאת שמע.