שבת | דף פד | טומאת מפץ וכלי חרס

כאשר זב נישא על גבי כלי הראוי לשכיבה הוא מטמא אותו בטומאת מדרס. הגמרא בסוגייתנו דנה בשאלה האם יש דין מדרס בכלי חרס:

"תנו רבנן: מדרס כלי חרס טהור...
ומדרס כלי חרס מנלן דטהור?
אמר חזקיה: דאמר קרא ואיש אשר יגע במשכבו, מקיש משכבו לו; מה הוא - אית ליה טהרה במקוה, אף משכבו נמי - אית ליה טהרה במקוה".

חזקיה מסביר שמדרס כלי חרס טהור משום שאין לו טהרה במקווה, וכל שאין לו טהרה במקווה אינו מקבל טומאת מדרס. על דברים אלו הקשה רבי אילעה:

"מתיב רבי אילעא: מפץ במת מנין, ודין הוא: ומה פכין קטנים שטהורין בזב - טמאים במת, מפץ שטמא בזב - אינו דין שיהא טמא במת?
ואמאי, הא לית ליה טהרה במקוה!
אמר ליה רבי חנינא: שאני התם - הואיל ואיכא במינו.
אמר ליה: רחמנא ליצלן מהאי דעתא!
אדרבה, רחמנא ליצלן מדעתא דידך! וטעמא מאי? תרי קראי כתיבי, כתיב ואיש אשר יגע במשכבו, וכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. הא כיצד, יש במינו - אף על גב דלית ליה טהרה במקוה, אין במינו - מקיש משכבו לו".

מסקנת הויכוח הסוער בין רבי אילעא לרבי חנינא היא שיש לחלק בין כלי חרס שאין במינו טהרה במקווה ועל כן אין הוא מקבל טומאת מדרס, ובין מפץ שיש במינו טהרה במקווה ועל כן יש בו טומאת מדרס אף שהוא עצמו לא נטהר במקווה.

מהי הסיבה לחלק בין הדינים?

נראה שמוקד החילוק נעוץ בהבנת הסיבה שבגללה כל אחד מן החפצים הנ"ל אינו נטהר במקווה:

א. הסיבה בשלה אין המפץ נטהר במקווה היא שאין הוא נחשב כלי, וטהרת מקווה נאמרה בכלים בלבד. דבר זה נכון הן ביחס לשיטת רש"י (פד עמוד ב ד"ה והא) שמדובר במפץ של עץ הנחשב כפשוטי כלי עץ שאין להם שם כלי, ובין לשיטת התוס' (פד עמוד א ד"ה מפץ) שמדובר במפץ של גמי שאינו נחשב כלי (פיהמ"ש לרמב"ם כלים כד, י).

ב. כלי חרס נחשב ככלי, ולכן באופן עקרוני שייכת בו פרשת טהרת מקווה. למרות זאת חידשה התורה שכלי חרס יישבר ולא ייטהר במקווה, דבר שיכול לבטא את מעמדו הנחות של החרס בעולמו של האדם, אשר דומה לאוכל ומשקה יותר מאשר לכלים רגלים. (עיין בספר 'מנחה טהורה' פרק א).

לאור זאת ניתן להבין את ההבדל בין החפצים ביחס לטומאת מדרס. דין טומאת מדרס אינו תלוי בשם כלי אלא בשם מדרס, וממילא אין מניעה שמפץ ייחשב למדרס למרות שאין בו דיני כלי. לעומת זאת, מעמדו הנחות של כלי החרס המונע ממנו את הטהרה במקווה יכול להשליך גם על ההתייחסות אליו כשהוא בצורת מדרס.