טומאת נדה וטומאת מת

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

נדה דף ד – טומאת נדה וטומאת מת

בסוגייתנו נאמר כלל בדיני ספק טומאה:

"והתנן: נגע באחד בלילה, ואינו יודע אם חי אם מת, ולמחר השכים ומצאו מת - ר"מ מטהר, וחכמים מטמאין, שכל הטמאות כשעת מציאתן".

דהיינו, לדעת חכמים, בספק טומאה הולכים אחר שעת מציאת הטומאה ולא לפי החזקה האחרונה שהייתה ידועה לנו. אמרה זו קצת קשה, שכן בדרך כלל אנו הולכים אחר החזקה. יתר על כן, מדוע לא נאמר דין זה גם בדם נדה (לעיל דף ב עמוד ב) – שאינה טמאה למפרע אלא לתרומה וקדשים מספק ואילו לחולין מעמידים אותה על חזקתה שהייתה בה.

הראשונים נחלקו בדין זה:

* לדעת בעלי התוספות (ד"ה שכל הטמאות כשעת מציאתן) ותוספות רא"ש, באמת הדין הוא שמעמידים על החזקה האחרונה בה הייתה האשה, אולם חכמים החמירו לטמא למפרע רק לתרומה וקדשים; חכמים לא רצו לגזור מספק גם על נדה בכדי לא למנוע פריה ורביה. מדברים אלה יוצא שהכלל 'כל הטומאות כשעת מציאתן' הוא מדרבנן בלבד.

* הרמב"ן בחידושיו כתב שאת הנדה מעמידים על חזקתה הראשונה מכיוון שהיא בדוקה (בדקה עצמה ומצאה את עצמה טהורה קודם לכן) ומסיבה זו יש לה חזקת טהרה. מה שנאמר בגמרא לעיל שאשה נחשבת כמי שאינה בדוקה זו חומרא מדרבנן, מעיקר הדין היא נחשבת בדוקה. אולם, אדם שנמצא מת אינו בחזקת חי, לכן אנו אומרים שבזמן שאותו אדם נגע בו הוא כבר היה מת. לדבריו, הדין הנ"ל הוא דין דאורייתא, ואנו מעריכים את המציאות שהייתה קודם לכן על פי זו הנוכחית. במקום בו יש חזקה ראשונה שהיא כנגד החזקה הנוכחית אנו הולכים על פי החזקה הראשונה, אך במקום בו אין לנו חזקה ראשונה, אנו הולכים על פי החזקה הנוכחית.

* ניתן להציע כיון שלישי ולחלק בין ספק של הטומאה עצמה לבין ספק שהוא של דבר הגורם לטומאה. כלומר, אנו יודעים שדם הנדה מטמא אולם לא ידוע לנו האם האשה נטמאה מדם זה או לא ובמקרה זה אין אנו אומרים כל הטומאות כשעת מציאתן. מנגד מת הוא מקור הטומאה עצמה, הספק הוא האם האדם היה מת כבר בלילה או לא ובמקרה זה אנו אומרים שכל הטומאות כשעת מציאתן.

כלומר, במקרה של נידה הראייה היא המטמאת הדם עצמו. לכן, אי אפשר לומר שהיא הייתה טמאה כבר קודם. לעומת זאת, במת הוא עצמו טמא ולכן אנו מניחים שכך היה גם קודם לכן כשאותו אדם נגע בו.

הרב ירון בן צבי