ט"ו בשבט

  • בני גל

ט"ו בשבט[1] / בני גל הי"ד

"...מכיוון שהיום ט"ו בשבט, אכתוב לך דבר שקראתי פעם על ט"ו בשבט, ושמצא חן בעיני.

הרב ראי"ה קוק זצ"ל, כתב על חודש שבט את המשפט הבא:

"חשק נטיעת האילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתוקפו בעץ החרוב"(מגד ירחים).

משפט ארוך ומייגע, לא כן? ננסה "לפרקו לגורמים".

קודם כל קצת "דקדוק": ההבדל בין המילה חשק למילה חפץ:

חשק - פירושו רצון בדרגתו הנמוכה, קרובה יותר לתאווה.

חפץ - לעומת זאת, הוא רצון נעלה יותר קשור בדברים רוחניים יותר.

למשל: לאדם יש חשק לאכול, אבל הוא חפץ לראות את אחיו. הדבר בולט בפרשת דינה ושכם בן חמור. כתוב: 'שכם בני חשקה נפשו בבתכם' (בראשית, ל"ד, ח). כאן מדובר על הדבר הטמא שהביא את שכם בן חמור לעשות את מעשהו הנורא בדינה בת יעקב. אבל: 'כי חפץ בבת יעקב מאד' (שם, שם, יט) - כאן לא מדובר על החשק והתאווה שלו מצד היותה אישה, אלא מצד היותה בת יעקב, מצד יחוסה למשפחה כה כבודה כמשפחת יעקב אבינו, ועל כן כותבת כאן התורה את הפועל - "חפץ".

היהדות מחנכת אותנו - לחפוץ ולא לחשוק. או: לפעול לפי החפץ ולא לפי החשק. לשם כך, לפני פעולות שונות, הטילה עלינו התורה לבצע פעולות של קדושה, למען נעדן את חשקנו ונהפכו לחפץ. למשל: במקום לאכול כל מאכל מיד כשמתחשק לנו - מוטל עלינו לברר אם הוא כשר או טרף. אם מדובר בפירות ארץ ישראל - מוטל עלינו לברר אם זה ערלה, אם הופרשו תרומות ומעשרות. וכן עלינו ליטול ידיים לפני כל סעודה, לברך לפני כל דבר המוכנס לפינו. הכל - כדי לעצור בנו, לבל ניהפך עבדים לחשק. כיוצא בזה קריאת שמע לפני השינה (על אף היותה פעולה פאסיבית).

כשאדם נוטע אילן, הוא נוטע מחמת החשק לאכול פירות. התורה חנכה אותנו, ונתנה לנו את מצוות ערלה - שלש שנים לא לאכול מן הפירות, בשנה הרביעית להעלותם לירושלים לאכלם בקדושה, ורק אחר כך מותרת אכילת הפירות, וגם זה לאחר שקויימו בהם דיני תרומות ומעשרות. כל ההכנה הזאת כדי לעדן את רצון האדם.

ישנו גם חפץ בנטיעת האילן. לא רק למען עצמו אלא למען ייטב לזולת, ולמען הדורות הבאים אחריו. החשק לנטוע אילן נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים. בעץ החרוב מובלט הדבר ביותר, כיוון שעץ החרוב נותן את פריו אחרי שבעים שנה (האגדה על חוני המעגל), הרי על פי רוב לא נהנה ממנו זה שנטעו אלא בניו אחריו. ואם כן בולט הדבר שהנטיעה היתה מכח חפץ הטבת הדורות הבאים ולא מחשק אכילת הפירות.

זהו, איפוא, פירושו של המשפט: "חשק נטיעת האילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתוקפו בעץ החרוב".

ט"ו בשבט מחנך אותנו להיות טובים יותר, ולהתחשב ברצונותינו ולא רק בחשק הטבעי, אלא גם בכלל, בזולת, כשכל זה מטרתו אחת - להגיע לעבודת ה' שלימה".

 

[1] מתוך מכתב, יום חמישי בשבת פרשת בשלח, ט"ו בשבט התשל"ג.