טז. רוב נשים בתולות נישאות

  • הרב שמואל שמעוני

א. הקדמה: מחלוקת רב ושמואל האם הולכים בממון אחר הרוב

נפתח בהקדמה קצרה. בגמרא בבבא בתרא מובאת מחלוקת אמוראים יסודית לגבי הוצאת ממון על פי רוב:

איתמר: המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן - רב אמר: הרי זה מקח טעות, ושמואל אמר: יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך... רב אמר: הרי זה מקח טעות - בתר רובא אזלינן, ורובא לרדיא[1] זבני; ושמואל אמר לך: כי אזלינן בתר רובא - באיסורא, בממונא - לא.

(צב.-צב:).

כמבואר בגמרא, אף שמואל מודה שרוב הוא כלי הלכתי מבוסס ומשמעותי, אלא שבהקשר הנדון אין כוחו חזק. מלשון הגמרא ניתן להבין כי לדעתו רוב אינו פועל בדיני ממונות כלל ("בממונא - לא"), אך כבר הוכיחו התוס' (ב"ב כג: ד"ה חוץ) שאין הדבר כן: במשנה (ב"ב שם) נאמר "ניפול[2] הנמצא בתוך חמשים אמה - הרי הוא של בעל השובך, חוץ מחמשים אמה - הרי הוא של מוצאו". וכתבו שם התוס':

חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו - דאזלינן בתר רובא דעלמא. ואפי' למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב, היינו במקום שהוא מוחזק, אבל הכא, דליכא חזקה דממונא, אזלינן בתר רובא.

כלומר, מוסכם שרוב הוא כלי שניתן להכריע על פיו גם בדיני ממונות; רב ושמואל נחלקו רק בשאלה האם רוב הוא ראיה חזקה דיה כדי להוציא ממוחזק, שהמוציא ממנו עליו הראיה.

בהמשך נראה דעות נוספות הסוברות ששמואל מודה שניתן להסתמך על רוב במקרים מסויימים אף בממון.

ב. "רוב נשים בתולות נישאות"

כעת נעבור לסוגייתנו:

וכיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי לא אתו עדים מאי הוי? אמר רבינא, משום דאיכא למימר: רוב נשים בתולות נישאות ומיעוט אלמנות, וכל הנשאת בתולה יש לה קול, וזו הואיל ואין לה קול - איתרע לה רובא.

(טז.-טז:).

הגמ' תמהה על הצורך בעדים שהאישה נישאה בתולה, שהרי "רוב נשים בתולות נישאות", ומכיוון שיש רוב - לא צריך עדים.  התוס' על אתר (ד"ה כיון) והרמב"ן במלחמות (ה: באלפס) כתבו ששאלת הגמרא אמורה אליבא דשיטת רב בלבד, שכן לשיטת שמואל גם לולא איתרע לה רובא, לא ניתן להוציא ממון בעזרת רוב. ואמנם, הראיה הראשונה שהביאה הגמרא בבבא בתרא כנגד שיטת רב הייתה מסוגייתנו, כאשר דברי רבינא מובאים שם כתירוץ לשיטת רב:

מיתיבי: האשה שנתאלמנה או נתגרשה, והיא אומרת בתולה נישאתי, והוא אומר לא כי, אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתים; טעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים לא, ואמאי? לימא: הלך אחר רוב הנשים, ורוב נשים בתולות נישאות! אמר רבינא, משום דאיכא למימר: רוב נשים בתולות נישאות, ומיעוט - אלמנות, וכל הנישאת בתולה יש לה קול, וזו הואיל ואין לה קול - איתרע לה רובא.

(צב:).

ג. רוב טוב ורוב גרוע

ברם, על אף ראיה חזקה זו, מספר ראשונים סברו שניתן להבין את הסוגיה אצלנו גם על פי שיטת שמואל. כך, למשל, כותב התוס' שאנץ:

דאפילו לשמואל פריך...דרובא דפליגי בו רב ושמואל גרוע, כגון ההוא דריש המוכר, פירוש משום דההוא גברא זבין להכא ולהכא. ואע"ג דפריך התם מרוב נשים בתולות נישאות לרב, לשמואל הוה ניחא, משום דס"ד ד"רוב הנשאות בתולות יש לה קול" מגרע לה, ודמי לההיא דפליגי ביה; ומשני ד"רוב הנשאות יש לה קול" מגרעי יותר מדאי ולא דמי ליה כלל וניחא אפילו לרב. והשתא ניחא בשמעתין דפריך בין לרב בין לשמואל, דאיכא למימר דלא הוה מסיק אדעתיה ד"רוב הנשאות בתולות יש לה קול" כלל, אע"ג דבהמוכר פי' ידע לה...

התוס' שאנץ מצטרף כאן לְגישה הידועה בשם התוס' בסנהדרין (ג: ד"ה דיני), שאף שמואל מודה שניתן להוציא ממון ברוב כאשר מדובר ברוב חזק, ורב ושמואל נחלקו רק  לגבי רוב גרוע[3]. בסוגייתנו סברה הגמרא ש"רוב נשים בתולות נישאות" מהווה רוב חזק, משום שבשלב השאלה היא לא הכירה כלל בכך שרוב זה נפגם על ידי העדר הקול; לכן, קושיית הגמ' שניתן להסתמך על רוב תקפה אף לדעת שמואל. בסוגיה בב"ב, לעומת זאת, כבר בשלב השאלה הגמ' ידעה שהרוב בעייתי בגלל ש"רוב הנשאות בתולות יש לה קול"; רק רב סובר שניתן להוציא על פי רוב כזה, ולכן הגמ' הקשתה על רב. תירוץ הגמ' הוא שהריעותא של " רוב הנשאות בתולות יש לה קול" היא כה חזקה עד שגם לשיטת רב אין בכוחו של הרוב להוציא.

כמובן, הקושי בגישה כעין זו הוא להגדיר רוב חזק מהו ורוב גרוע מהו. האחרונים העלו הצעות שונות בהקשר זה, ואכמ"ל[4].    

ד. צירוף רוב וחזקת הגוף

צירוף רוב וחזקת הגוף להוצאת ממון

ראשונים אחרים (תוס' ישנים על אתר, בעל המאור ה: באלפס ועוד) סברו אף הם כתוס' שאנץ, בניגוד לתוס' והרמב"ן, שקושיית הגמרא היא אף לשיטת שמואל, אך מטעם אחר. לדבריהם, רוב כשלעצמו אינו מוציא ממון לדעת שמואל, אך כאן מדובר על רוב בצירוף חזקת הבתולין של האישה, ורוב בצירוף לחזקת הגוף מוציא ממון גם לשיטת שמואל.

למעשה, אין זו הפעם הראשונה שראשונים במסכתנו מעלים טיעון זה. בגמרא בדף י. מופיע הדיון הבא:

אמר רב נחמן...חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים, ולאלמנה מנה, והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי - נאמן. א"כ, מה הועילו חכמים בתקנתם? אמר רבא: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.

וכתב הרמב"ן שם:

וקשיא לי...פשיטא דאיהו מהימן, ואפילו סבירא לן נמי כתובת אשה מן התורה, שהרי לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וימצאנה בתולה, וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי, אטו מאן דמפיק שטרא בתנאי לא אמרינן לי' קיים תנאך ושטרך וחות לדינא, ומה טעם אמרו הם האמינוהו דאלמא אי דאורייתא לא מהימן וכדפרש"י ז"ל?...וי"ל דהכא, כיון דרוב נשים בתולות נשאות, ואיכא נמי חזקה דגופה, הולכין אחר רוב ואחר חזקה, והכי איתא בירושלמי פ"ב, אלא דרבנן הימנוהו הואיל וקאמר ברי לי.

להלן נעיין בסיבה שבגינה הרמב"ן בסוגייתנו שולל צירוף זה, אך ברור שבאופן מהותי אף הוא מסכים שניתן להוציא ממון בעזרת רוב וחזקת הגוף.

לפנינו צירוף מעניין: רוב כשלעצמו אינו מוציא ממון, וחזקת הגוף כשלעצמה אף היא אינה כלי הלכתי שיכול להוציא ממון; אך שיתוף פעולה ביניהם מוציא ממון. כיצד ניתן להבין תופעה שכזו?

שיטת בעל המאור - 'צירוף כמותי'

צורת התמודדות מסוימת עם שאלה שכזו עולה מדברי בעל המאור בסוגייתנו:

וניהמנה אע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב, משום דהכא איכא תרתי: רובא וחזקה דגופא, והכא חדא: חזקה דממונא; מידי דהוה אטענה "משארסתני נאנסתי", דמהימנא לה משום האי טעמא דהכא תרתי והכא חדא - הכא גבי דידה איכא תרתי: ברי וחזקה דגופא, והכא גבי דידיה חדא: חזקה דממונא ושמא.

להבנתו, מדובר בצירוף כמותי גרידא של מרכיבים שונים, ואין צורך להבין כיצד הם מסייעים זה לזה על מנת לגבור על חזקת הממון.

אולם, ניתן להסביר את הצירוף של רוב וחזקה בדרכים נוספות.

"מיעוטא דמיעוטא"

הסבר אחד ניתן להעלות לאור הסוגיה ביבמות קיט.-קיט:, העוסקת בשיטת רבי מאיר דחייש למיעוטא, ואף בענייני איסורים אינו סומך לחלוטין על הרוב. המשנה שם עוסקת, בין השאר, באישה הנשואה לאדם שאין לו ילדים ואין לו אחים, אשר נסע למדינת הים עם אמו, והתקבלה עדות על כך שהוא מת. המשנה קובעת שבמקרה זה האישה רשאית להינשא, ואין לה לחשוש שמא ילדה חמותה ילד נוסף לפני מות הבעל והיא נפלה לייבום. הגמרא מסבירה שגם רבי מאיר יודה שבמקרה זה אין לחוש למיעוט, וזאת משום שחזקתה של אישה זו היא להיתר:

חזקה לשוק ורובא לשוק, והוי ליה זכרים מיעוטא דמיעוטא, ומיעוטא דמיעוטא לא חייש רבי מאיר.

מיעוט שטוען לשינוי נגד חזקה הוא מיעוט חלש במיוחד, ועל כן הגמרא מגדירה אותו כ"מיעוטא דמיעוטא", שאף רבי מאיר אינו חושש לו.

ניתן ליישם יסוד זה גם בענייננו, ולומר שניתן להוציא ממון ברוב כאשר רוב זה אינו מתנגש עם מיעוטא אלא עם מיעוטא דמיעוטא, שאליו לא צריך לחשוש. לפי הסבר זה, אפשר להסביר חילוקם של התוס' ישנים באופן דומה, ביסודו של דבר, לחילוק שהעלה התוס' שאנץ בין רוב גרוע לרוב חזק, אלא שלדבריהם הגדרת רוב חזק היא על בסיס התאמתו לחזקת המצב הקיים.

כלומר, על פי הסבר זה אין כאן שילוב של שני גורמים נפרדים, אלא החזקה מגדירה את הרוב כבעל עוצמה מיוחדת וכנעדר מיעוט הראוי להתחשבות, ובתור שכזה הוא יכול להוציא ממון.

 

'שני כלי נשק להכרעת שני יריבים'

ניתן להציע הסבר שונה, ולפיו אכן מדובר בצירוף של שני גורמים, אשר כל אחד מהם מתמודד עם יסוד אחר.

כפי שהזכרנו בעבר, ניתן לראות את חזקת ממון כמושתתת על שני מרכיבים שונים:

א. הנהגה מעשית - בית הדין אינו מוציא ממון מאדם ללא סיבה טובה לכך.

ב. הנחת מוצא ודאית שאדם אינו חייב כל עוד איננו יודעים שהוא חייב.

רוב הוא ראיה טובה, אך לא ודאית. הוא נותן סיבה טובה לבית הדין לפעול, ועל כן די בו כדי להתגבר על ההנהגה המעשית (מרכיב א'), אך אין בו די כדי להוציא מהנחת המוצא הודאית המכריעה לטובת הנתבע (מרכיב ב').

חזקה, לעומת זאת, איננה ראיה כלל, ואף לא ראיה בלתי-ודאית, ועל כן היא אינה מספקת לבית הדין סיבה טובה לפעול (מרכיב א'). אולם, החזקה מייצרת הנחת מוצא בעצמה: היא מהווה נקודת מוצא שמבטלת את זו של המוחזק - כל עוד לא הוכח אחרת, מדובר בבתולה שמגיעה לה כתובה; וכך, החזקה יכולה לגבור על הנחת המוצא שאדם אינו חייב כל עוד איננו יודעים אחרת (מרכיב ב').

ואם כן, פועל הצירוף בדרך זו: חזקת הגוף מבטלת את הנחת המוצא הודאית הפועלת לטובת המוחזק (מרכיב ב'). המוחזק נשאר עם העובדה שהממון עדיין בידיו, ובית הדין לא יוציאו ממנו ללא ראיה טובה (מרכיב א'), אך בהקשר זה רוב מהווה ראיה חזקה דיה, ועל כן ניתן להוציא ממנו ממון.

תימוכין להבנה זו ניתן למצוא בתוס' ישנים: התוס' ישנים דימו צירוף זה של רוב לחזקת הגוף לצירוף של ברי ושמא לחזקת הגוף, וביארו את שאלת הגמרא כך: כשם שאף שמואל פוסק כרבן גמליאל שניתן להוציא ממון בעזרת צירוף של ברי ושמא לחזקת הגוף (כמבואר בדף יב:), כך ניתן היה גם להוציא בעזרת צירוף של רוב לחזקת הגוף. מהמשוואה שהם עורכים עולה בבירור שברי ושמא מתפקד באופן דומה לרוב, ומדובר בבירור טוב אך לא שלם, שיכול להוציא ממון רק בעזרת קעקוע הנחת המוצא של הנתבע, קעקוע הנעשה בעזרת החזקה.

ה. 'חזקה העשויה להשתנות' ו'חזקה דהשתא'

כאמור, התוס' והרמב"ן במלחמות הבינו שקושיית הגמרא - "וכיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי לא אתו עדים מאי הוי?" - אינה תקפה על פי שיטת שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב. באשר לתוס', אין כל מניעה להבין שהם חולקים על הסברות השונות שהעלינו לכך שגם לשיטת שמואל רוב בצירוף חזקה מוציא ממון. אולם, ראינו לעיל שהרמב"ן עצמו, בחידושיו בפרק הראשון, מסכים שצירוף שכזה מועיל. ואמנם, במלחמותיו מבאר הרמב"ן שהתנגדותו מתייחסת אך ורק ליישום הדבר אצלנו, וזאת משום שאחד משני המרכיבים חסר כאן לדעתו:

ליכא הכא חזקה דגופא, דבשלמא כונס את הנערה שלא נישאת איכא חזקה דגופא, דלא חיישינן שמא זינתה, דבנות ישראל בחזקת כשרות הן עומדות. אבל במשנתנו אינו טוען "בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה", אלא "בחזקת אלמנה נשאתיך", או "אלמנה מן הנשואין או שנכנסה לחופה ולא נבעלה", ואין בשתים אלו חזקה דגופה, שאין האישה עומדת בחזקת שלא נישאת מעולם, ואין לך בה אלא רוב, אבל בחזקת שלא זינתה היא עומדת.

(ה: באלפס).

ניתן להוציא ממון בעזרת רוב וחזקת הגוף, אך במקרה דנן פשוט אין חזקת גוף[5]. מדוע ניתן להעמיד אישה על חזקה שלא זינתה, כפי שמציין הרמב"ן בעצמו, אך לא ניתן להעמידה על חזקה שלא נישאת? האחרונים האריכו בנושא זה והעלו כיוונים שונים[6], אך הכיוון שעולה מפשטות דברי הרמב"ן הוא שחזקה שלא זינתה היא חזקה שלמה, מה שאין כן חזקה שלא נישאת, שהיא חזקה חלשה, משום שהיא עשויה להשתנות בכל עת[7].

כיוון אחר עולה מדברי השיטה מקובצת בשם שיטה ישנה, בנפרד לכאורה מזה של הרמב"ן:

דכיון שנשאת זה ימים רבים אזלה לה חזקה דבתולה.

נראה שכוונת השטמ"ק היא לכך שכאן מול חזקת בתולה עומדת חזקה דהשתא (המצב העכשווי), בו ודאי שהיא לא בתולה[8].

כאמור, לכאורה מדובר בשני טיעונים נפרדים כנגד חזקת הגוף במקרה שלנו - חזקה העשויה להשתנות (טענת הרמב"ן)  וחזקה דהשתא (טענת השיטה ישנה). אולם, למעשה נראה שיש לצרף את שניהם: ראשית, הקביעה שאין הולכים אחר חזקה כאשר היא עשויה להשתנות איננה פשוטה. שנית, כן הולכים בתר חזקה גם כאשר היא מתנגשת עם חזקה דהשתא  (המצב הנוכחי), וידוע שהיה שינוי - פשוט דוחים במקרה זה את השינוי לשלב המאוחר ביותר האפשרי. לכן, נראה לומר שרק כאשר מצטרפים את שני הגורמים - מדובר בחזקה העשויה להשתנות, וידוע לנו שאכן היא השתנתה - רק אז אנו קובעים שאין לדעת מתי היא השתנתה, ומדובר בספק[9].

ו. הכנה לשיעור הבא

השיעור הבא יתמקד בגמרא יז. "ת"ר מעבירין... פרשת דרכים הואי", ויעסוק בהתנגשויות בין כבודם של מת, כלה ומלך[10].

א. מת וכלה - תוס' ד"ה ת"ר מעבירין; ריטב"א ד"ה מעבירין. עמדו על גישותיהם השונות של התוס', הרמב"ן והרמב"ם.

ב. מלך שמחל על כבודו - ראו גם קידושין לב. "א"ר יצחק בר שילא" עד לב: "שתהא אימתו עליך"; סנהדרין יח. במשנה "המלך לא דן... אין שומעין לו", (יט. "מלך לא דן... ולא מעידין אותו"), יט: "לא חולץ... מצוה שאני"; סוטה מא. במשנה עד "ושבחוהו חכמים", מא: "ושבחוהו חכמים... מצוה שאני".

ג. מדוע חכם שמחל על כבודו מחול ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול? עיינו שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד סי' ק"ז (מצורף בהמשך; כמו כן, עיינו תוס' סנהדרין יט. ד"ה ינאי); חידושי רבנו יונה סנהדרין יט. (מצורף בהמשך); שטמ"ק בסוגייתנו (מצורף בהמשך).

ד. מדוע לא תירצה הגמרא אצלנו "מצוה שאני"? עיינו בריטב"א ד"ה פרשת דרכים, והשווו את דבריו לתוד"ה פרשת דרכים ולתוס' סוטה מא: ד"ה מצוה.

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד סי' ק"ז

אי קאמר כהן אמחול על כבודי - כבודו מחול; כמו הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול, דאורייתא דידיה הוא, כל שכן כהן, שהכהונה לו ולזרעו עד עולם ברית מלח, כדכתיב 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם', וכן בפרשת קרח כתיב כמה פעמים 'כהונתכם', אלמא שהכהונה שלהם היא. ולא דמי למלך שאין כבודו מחול, דכתיב 'כי לד' המלוכה' הממליך מלכים ולו המלוכה.

חידושי רבנו יונה סנהדרין יט.

כי אמרינן דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, משום דכבודו הוא כבוד של ישראל כולו, דהמלך שלהם ניכר, והילכך אינו יכול למחול כבודן של ישראל. אבל כשיש לו דין עמהם ומעמידין אותו, יותר יש להם כבוד כשהם דנין אפילו למלך. אבל תלמיד חכם יכול למחול על כבודו, לפי שאין אחרים מִזלזלים כשהוא מוחל; ומיהו כשיש לו דין עם אחרים יש לנו לכבדו מפני כבוד תורתו.

שיטה מקובצת כתובות יז.

אין כבודו מחול. פירשו הגאונים אין סומכין על מחילת כבודו אלא נוהגין בו כבוד הראוי לו.

שנאמר שום תשים עליך מלך. כתב רש"י ז"ל שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה משום דאין כבודו מחול פי' דכל שעה שמוחל על כבודו הרי כאילו הסיר עצמו ממלך וצריך אתה להשימו עליך מחדש.

 

[1]   לחרישה.

[2]   גוזל של יונים.

[3]   כך מסבירים התוס' (וכן התוס' שאנץ בקטע שלא צוטט לעיל) את הפער בין הקביעה ש"אין הולכין בממון אחר הרוב" לבין עולה מהגמרא בסנהדרין סט., שאפילו בדיני נפשות ניתן לפסוק על סמך רוב (גישה שונה בתכלית בנקודה זו הציגו התוס' בב"ק כז: ד"ה קמ"ל, ואכמ"ל). התוס' מדגישים שישנם סוגי רובא דליתא לקמן שגם לשיטת שמואל ניתן להוציא ממון על פיהם (משמע מדבריהם שודאי ששמואל מודה ברובא דאיתא קמן, וכך מפורש בשו"ת תרומת הדשן סי' שי"ד, וזאת בניגוד לתוס' בב"ב כג: שהבאנו בראשית דברינו).

[4]   עיינו בשב שמעתתא, שמעתא ד', פרק ו' ואילך.

[5]   כמובן, לאור דברי הרמב"ן קשה להבין את דברי הגמרא בתחילת העמוד "לימא תנן סתמא דלא כרבן גמליאל, דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא", שבפשטות נשענים על כך שגם במקרה שלנו ישנה חזקת גוף, כמבואר ברש"י. וכבר האריכו בכך אחרונים (ראו פני יהושע וחתם סופר על אתר ועוד), ואכמ"ל.

[6]   ראו אבן האזל, הלכות אישות, פרק כ"ה, הלכה ט"ז.

[7]   האחרונים האריכו רבות בבירור מעמדה של חזקה העשויה להשתנות, עיינו למשל שב שמעתתא, שמעתא ג', פרק ח' ואילך.

[8]   במקרה של אדם שטוען פתח פתוח מצאתי, שלגביו טוענת האישה שהיא בתולה, ברור שקיימת חזקת בתולה. אך במקרה שלנו מדובר באישה שודאי איננה בתולה אלא נשואה, והשאלה היא רק באיזה שלב השתנה מצבה הראשוני כבתולה - לפני נישואיה לבעל המדובר או במהלכם, ולכן חזקת הבתולה לא קיימת (לדעת השיטה ישנה).

[9]   שילוב מעין זה עולה מדברי הט"ז ביורה דעה, סימן שצ"ז, ס"ק ב', ע"ש.

[10] יש להשלים עצמאית את הגמרא עד שם. בשיעור לא נעסוק במחלוקתם המרתקת של בית שמאי ובית הלל אודות כיצד מרקדין לפני הכלה ו"מדבר שקר תרחק". למעוניינים להרחיב, ניתן לעיין בשיעורו של הרב עמיטל שליט"א המופיע בעלון שבות 163 ובספרו "רסיסי טל".