טעות בשאילת גשמים

  • הרב יעקב מדן

            לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

            בארץ ישראל, הבעיה מתעוררת רק אם שכח "ותן טל ומטר", שכן אם שכח "משיב הרוח ומוריד הגשם" - ההלכה היא שאינו חוזר, כיון שאמר "מוריד הטל".  בחו"ל, הבעיה מתעוררת גם לגבי "משיב הרוח", שכן בקיץ המנהג בחו"ל הוא לא לומר כלל "מוריד הטל", וממילא יש צורך שיחזור.  מכל מקום, השיעור ידון בעיקרו בענין שכח "ותן טל ומטר" - כשהשאלה היא מתי שכח: תוך כדי הברכה, לאחר שסיימה, כשהתחיל ברכה אחרת - עד "שומע תפילה", כשסיים "שומע תפילה" וכשסיים "יהיו לרצון".  רק ברור, שלאחר עקירת רגליו - חוזר לראש.

א.  נזכר לפני סיום הברכה:

            הספק במקרה זה הוא האם צריך  לחזור למקום המקורי של "ותן טל ומטר", ולהמשיך - "ושבענו מטובך...", או שדי שיאמר במקום שהוא נמצא, ובלבד שיסיים - "וברך שנתנו כשנים הטובות", כדי שהסיום יהיה מעין הברכה.  הנ"מ המעשית היא אמנם רק אם נזכר לאחר שאמר "ושבענו מטובך" - האם צריך שיחזור שוב או די שיזכיר "ותן טל ומטר" כעת, אך השאלה היא עקרונית - האם סדר המשפטים בברכה מעכב, או לא.

            הדיון העיקרי על כך נמצא בטור (סי' קי"ד - וכן כל הזכרה מן הפוסקים להלן היא מסימן זה, בטור או בשו"ע, אלא אם כן צויין אחרת), לגבי "משיב הרוח ומוריד הגשם" (שכזכור - בחו"ל צריך לחזור, אם לא אמר דבר), שם נחלקו הראשונים: לדעת הראבי"ה, אם נזכר באמצע הברכה, צריך לחזור למקום המקורי, דהיינו שלאחר שיאמר - "משיב הרוח", יאמר - "מכלכל חיים בחסד..." עד לסוף הברכה.  אולם הרא"ש סובר שרק אם סיים את הברכה צריך לחזור, אך אם נזכר באמצע הברכה - יאמר במקום שנזכר, ויסיים את הברכה (ושוב, ובלבד שיסיים - "ונאמן אתה להחיות מתים", מעין החתימה).

            שיטת הראבי"ה פשוטה - נוסח חכמים הוא קבוע, ואם אין חזרה על שמות - אין שום בעיה שיחזרו.  ולכאורה פשוט שע"פ הראבי"ה, גם בברכת השנים צריך לחזור על "ושבענו מטובך".

            בהבנת שיטת הרא"ש, שנפסקה להלכה, יתכנו שתי אפשרויות: ניתן לומר ש"מטבע שטבעו חכמים" הוא דווקא בסוף הברכה, אך סדר המשפטים באמצע הברכה - אינו מעכב; או שהשאלה תלויה בהבנת הזכרת "מוריד הגשם": שאלה מפורסמת היא כיצד יש לבטא את המילה "גשם" - ג' קמוצה או סגולה, והשאלה היא האם רואים את "מוריד הגשם" כהזכרה עצמאית (וככל סיום - הסגול הופך לקמץ, כמו "בורא פרי הגפן"), או כחלק אינטגרלי מהברכה.  וגם כאן - אם זו הזכרה עצמאית, לא חשוב היכן אומרים אותה, אך אם הזכרת "מוריד הגשם" היא חלק אינטגרלי מהברכה - אזי הסדר קבוע, ואין לשנות ממנו.  ע"פ האפשרות הראשונה, כשם שנחלקו הראבי"ה והרא"ש בברכת גבורות גשמים, כך יחלקו בברכת שאלת גשמים.  וכיוון ששם נפסקה הלכה כרא"ש, אף בברכת השנים - סדר המשפטים אינו לעיכובא. ע"פ האפשרות השניה, מחלוקתם בגבורות גשמים בלבד, שהזכרת הגשם אינה מנוסחה המקורי של הברכה, אך בברכת השנים יחזור למקום המקורי בסדר הברכה.

            הפמ"ג פסק שיחזור למקום המקורי.  הבה"ל הביא בשם אחרונים שיכול לומר במקום שנזכר, כמו בברכת גבורות, וכן פסק במשנ"ב (קיז ס"ק טו), אך כתב שטוב יותר לעשות כפמ"ג.

ב.  נזכר לאחר החתימה - קודם שהתחיל "תקע בשופר":

            כאן הבעיה מסובכת הרבה יותר.  אם התחיל כבר את הברכה הבאה - ההלכה פשוטה, שיחכה עד "שמע קולנו" ושם יאמר.  אך אם עדיין לא התחיל, אמנם מצד אחד יכול גם כן לחכות, אך מצד שני, יתכן שיכול לומר כעת "ותן טל ומטר", ובכך ירויח הן מצד שההזכרה תהיה קשורה לברכה העיקרית, והן שאין חשש שמא ישכח ב"שמע קולנו".  הדיון א"כ הוא האם לאחר סיום החתימה הוא עדיין קשור לברכה או לא.

            מסברה פשוטה, הברכה כבר הסתיימה.  המקור לא להבין כך הוא הגמ' בברכות מט. - "טעה (בבהמ"ז) ולא הזכיר של שבת (כשסיים "בונה ירושלים" וטרם התחיל ברכת הטוב והמטיב), אומר: ברוך שנתן שבתות למנוחה... ברוך מקדש השבת" (בשם ומלכות).  משמע מכאן, שגם לאחר סיום הברכה, עדיין יש קשר אליה, שכן אם כבר התחיל את ברכת הטוב והמטיב, לא קיימת התקנה הזאת.

            ועל סמך זה פוסק המחבר (בסעיף ו'), לגבי "משיב הרוח" בחו"ל, שאם נזכר מיד לאחר "מחיה המתים", אינו צריך לחזור, אלא אומר זאת במקום, וממשיך "אתה קדוש".

            אולם הגר"א, בהתייחסותו לרא"ש המביא את הגמ' בברכות כראיה, מקשה, שלכאורה משם יש ראיה הפוכה, שהרי אם בדר"כ אחר החתימה נחשב כחלק ממנה - מדוע היה צורך לתקן  ב ר כ ה  נוספת, ולא היה די שיאמר כעת - "רצה והחליצנו"?  ומכאן שאחר החתימה אינו מהווה חלק מהברכה, ובדר"כ - ב"ותן טל ומטר", "יעלה ויבוא" וכו' - אינו יכול לחזור ולומר אותם לאחר חתימת ברכת השנים או ברכת עבודה.

            הרא"ש בתחלת מסכת תענית  אומר, שבחו"ל - אם סיים "מחייה המתים" ולא התחיל "אתה קדוש", וכן בברכת השנים - א"צ לחזור.  הב"י והב"ח מקשים עליו, כיון שלכאורה הוא סותר את עצמו, היות ובברכות (פ"ד סי"ז) הוא פוסק שב"עננו", "יעלה ויבוא" (בערבית של ר"ח) וכיו"ב, שלא מחזירים - כיון שסיים את הברכה, אע"פ שלא הפסיק - אינו חוזר, ואם יחזור - תהיה זו ברכה לבטלה.  משמע א"כ שסוף הברכה מהווה גמר ענין?

            הרא"ש שם מביא את הר"ר אלחנן, הסובר באמת שכל עוד לא פתח בברכה הבאה - יכול לחזור, אלא שלשיטתו הוא לא אומר לאחר החתימה את מה ששכח, אלא חוזר לתחילת הברכה (כגון בשכח "יעלה ויבוא" - חוזר לרצה, וכד').  נציין שוב: ר' אלחנן והרא"ש מדברים במקומות ששכחתו אינה לעיכובא, כ"יעלה ויבא" בערבית של ראש חודש, "עננו" וכד', שאילו החל בברכה הבאה אינו חוזר אליהם, אך כיוון שעדיין סמוך לברכה הקודמת, לאחר חתימתה, נחשב כנמצא בברכה וחוזר על הברכה.

            יצויין, כי לכאורה קושית הב"י והב"ח אינה מובנת, שהרי ניתן ליישב את הרא"ש בפשטות: לדעת הרא"ש, באמת סיום הברכה מהווה עדיין חלק מהברכה, וכמש"כ בתענית, ולכן אם לא התחיל "רצה" - יכול לומר במקום "יעלה ויבוא" ולהמשיך.  כל מה שטוען הרא"ש בברכות הוא, שאם יחזרו כעת לתחילת הברכה - תהיה זו ברכה לבטלה, אך הוא לא אומר שאי אפשר כעת להשלים!

            מ"מ הפוסקים ראו בכך סתירה, ותירצו כב"י שהחילוק ברא"ש הוא בין דברים המעכבים לדברים שאינם מעכבים: בדברים שהם לעיכובא - יכול לחזור, אך בדברים שאינם לעיכובא - הדבר מהווה הפסק.  והסברה פשוטה - בדברים שאינם לעיכובא הברכה שנסתיימה בדיעבד יצאה מתחת ידו שלמה, ולכן לא ניתן להמשיכה לאחר חתימתה; בדברים שלעיכובא הברכה שיצאה מתחת ידו אינה שלמה ויש צורך להשלים אותה, ולכן נחשבת כלא נסתיימה, ויכול להמשיכה אחרי חתימתה. אך אם כבר התחיל בברכה הבאה, יצאה קודמתה מתחת ידו פגומה, וחייב לחזור או לתקן ב"שמע קולנו".  ולפ"ז, בברכת השנים, שהדבר לעיכובא, אם סיים את הברכה, יכול עדיין לומר - "ותן טל ומטר", ולהמשיך - "תקע בשופר".

            נחזור כעת לקושיית הגר"א, מהגמ' בברכות לענין ברכת המזון, שרואים במפורש שהיה צורך לתקן ברכה מיוחדת אם סיים את הברכה.  אך שוב, הענין פשוט: יש חילוק עקרוני בין בהמ"ז לשמו"ע. בבהמ"ז, כיון שסיים "בונה (ברחמיו) ירושלים אמן" - הרי שסיים בכך את דין דאורייתא של ג' ברכות, וממילא מכאן ואילך זה ענין חדש.  וכשאדם מתחיל "הטוב והמטיב" - כבר לא יכול לומר גם את הברכה המיוחדת, שכן בתחילת ענין חדש רואים כעין סיום שני - של היסח הדעת מהנושא של הברכה הקודמת.  נמצאנו למדים, שכל עוד לא התחיל ברכה חדשה, זה עדיין חלק של הברכה הקודמת, כיון שלא הסיח דעתו עדיין מנושא הברכה לנושא חדש.  אלא שבבהמ"ז קיימת בעיה של ענין הדאורייתא, ועל כן אי-אפשר היה שיאמר רק "רצה והחליצנו" - שכן היה פה סיום כלשהו, אך ממילא יוצא, שבשמו"ע, שיש רצף בין הברכות ולא קיימת הבעיה הנ"ל, סיום הברכה מהווה חלק ממנה לכל דבר.

            יוצא, א"כ, שע"מ שסיום הברכה יהווה חלק ממנה, יש צורך בשלושה תנאים:

1.  שלא הסיח דעתו בצורה חיובית, ע"י מעבר לברכה אחרת.

2.  שקיים רצף בין הברכות, וכולן באותה דרגה (שלא כבברכת המזון, שנסתיימו ברכות דאורייתא ואינו יכול להשלים אחריהן "רצה", והוצרכו לתקן ברכה מיוחדת).

3.  שהברכה שהוציא מתחת ידו - פגומה (ולכן זוקקת המשך.  אך אם בדיעבד שלימה, אינו יכול לומר "עננו" למשל, לאחר ברכת "שומע תפילה", ולכן לא לומר מוריד הגשם בארץ ישראל לאחר חתימת מחיה המתים).

חסר אחד מן התנאים - אינו יכול לחזור, אלא שבבהמ"ז יש תקנה מיוחדת.

            הלכה למעשה: הבה"ל מתייחס לדברי הרא"ש כסתירה, ונוטה להכריע נגד הבנת הב"י, ולמסקנה מכריע כמעין פשרה, שאם התחיל "ברוך אתה ה'" - יסיים -  "למדני חוקיך", וישוב ויאמר "משיב הרוח" (בחו"ל).  אך אם סיים "מחיה המתים" - הוא חושש להכריע נגד השו"ע, ויאמר - "משיב הרוח ומוריד הגשם".  אך בברכת השנים פוסק הבה"ל, שאם נזכר לאחר שחתם "מברך השנים" עדיף שימתין עד "שומע תפילה", כדי לחוש לשיטת החולקים על הרא"ש, והסוברים שלמרות שמתקיימים שלושת התנאים הנ"ל, אין המשך לברכה לאחר חתימתה.

            אך אם נזכר לאחר "שומע תפילה" (לפני שהתחיל "רצה"), הואיל ואינו יכול עוד להשלים וייאלץ לחזור לברכת השנים, הרי עדיף שיאמר "ותן טל ומטר" לאחר "שומע תפילה".  ואם נזכר לאחר "ברוך אתה ה'", יסיים - "למדני חוקיך", ישאל גשמים, וימשיך "כי אתה שומע תפילת כל פה" ויחתום.

            אך אחרונים אחרים (שערי תשובה וכף החיים) חלקו על הכרעת הביאור הלכה וכתבו שעדיף שינהג כרא"ש והמחבר, ויאמר "ותן טל ומטר" לאחר שחתם את ברכת השנים, קודם "תקע בשופר".

            ואם נזכר שלא שאל גשמים לאחר שהתחיל רצה או בסיום התפילה - על כך נדון בע"ה בהמשך.

 

חלק שני

            עד כאן דנו על דינו של נזכר ששכח לשאול גשמים לפני שחתם את ברכת השנים, וכן על דינו של נזכר לאחר שחתם ברכת השנים - קודם שהחל "תקע בשופר"; על דינו של נזכר עד שלא חתם שומע תפילה, וכן אם כבר אמר - "ברוך אתה ה'" של חתימת שומע תפילה, וכן בחתם "שומע תפילה" ועוד לא התחיל "רצה".

            עכשיו נדון בנזכר לאחר שהתחיל "רצה" עד שלא אמר "יהיו לרצון"  ש ב ס ו ף  "אלקי נצור לשוני", ואילו זה שנזכר לאחר "יהיו לרצון" הנ"ל, עד שלא עקר רגליו, חוזר לראש התפילה.

ג.  נזכר לאחר שהתחיל רצה:

            שתי האפשרויות העומדות לפניו הן:

א.  לחזור לברכת השנים, שבה נתקנה התקנה המקורית של שאילת "טל ומטר".

ב.  לחזור "לשומע תפילה" (אף ששם תקנת שאילת גשמים בדיעבד בלבד), כדי לחסוך בטירחה ובברכות נוספות.

            רבנו חננאל והתוס' בברכות כט: פסקו כירושלמי, שחוזר ל"שומע תפילה" כדי לחסוך בברכות, כיוון שלא מפורש בתלמוד הבבלי שחולק על הירושלמי בכך.

            לעומתם פסקו בה"ג, הרמב"ם והטור נגד הירושלמי, מרהיטת לשון הסוגיה בכט: שנוטה יותר לומר שחוזר לברכת השנים, והביאו ראיה נוספת לשיטתם מסוגיית הבדלה (ברכות לג.).  הגמרא שם דנה בתקנה הכפולה של הבדלה, שעיקרה בתפילה ("אתה חוננתנו"), ותקנה נוספת להבדיל על הכוס.

            עוד אומרת הגמרא שם, שמבחינה עקרונית הבדלה בתפילה היא לעיכובא, אך למעשה אינו חייב לחזור אם שכח, כיוון שמבדיל על הכוס.  ואם טעה גם בתפילה וגם על הכוס - חוזר לראש התפילה.  משמע, שבתקנה עיקרית (תפילה) ותקנה משנית (כוס), כשטעה - חוזר לעיקר התקנה.  וכן בשאילת גשמים, אם טעה בעיקר מקומה (ברכת השנים) וגם בתקנה המשנית ("שומע תפילה") - חוזר לברכת השנים.

            הר"ח וסיעתו מיישבים את הראיה, בחלוקה בין שאילת גשמים להבדלה.  לשאילת גשמים לא עשו תקנה משנית מיוחדת למקרה ששכח, אלא שחייב לשאול גשמים.  רצוי לשאלם בברכה המיוחדת, אך ניתן לשאלם גם בברכה הכללית, ואם צריך לחזור, עדיף שיחזור בתפילה כמה שפחות, כדי למעט בברכות.  אך הבדלה היא תקנה מיוחדת, ותיקנוה  ב ע י ק ר  למי ששכח בתפילתו, ואם טעה בשתיהן - יחזור לעיקר התקנה.  אך כאמור, בשאילת גשמים - עיקר התקנה היא  ע צ ם  שאילת הגשמים, אלא שמבחינת  ת ו כ נ ה - ולא מצד יסוד תקנתה, עדיף לאומרה בברכה הפרטית ולא בכללית.  אך עדיפות זו, שאינה קשורה ליסוד התקנה - אינה לעיכובא.

            להלכה פסקו האחרונים כרמב"ם והטור, שיחזור לברכת השנים.

ד.  אם נזכר לאחר שאמר "יהיו לרצון אמרי פי...":

            (הכוונה כאמור לזה שלפני עקירת הרגליים.  הנוהג לאמרו לפני "נצור לשוני" - כנזכר באמצע התפילה לאחר "רצה").

            האפשרויות העומדות לפניו:

א.  הואיל וסיים תפילתו - יחזור להתחלה.

ב.  הואיל ולא עקר רגליו - דינו כנזכר באמצע התפילה, ויחזור לברכת השנים.

            דין זה שנוי במחלוקת לשונות בגמרא בברכות כט:, ולהלכה הוא מחלוקת בין רב עמרם גאון ורש"י בברכות מט:, שפסקו  שסיום  התפילה  הוא עקירת רגליים, לבין רוה"פ, הסוברים שסיום התפילה הוא סיום תוכנה - אף שלא עקר רגליו, וכמותם נפסק להלכה.

            בירושלמי בברכות פ"ה ה"ג מבואר, שהמחלוקת תלויה בשאלה מתי הסיח דעתו מתפילתו.  ע"פ כל מה שכתבנו לעיל, עצם זה שסיים תפילתו - יש בכך היסח דעת כרוב הפוסקים.  אך רש"י שהובא לעיל מבאר את דעתו, שזה נכון בברכות, אך בתפילה, שבנוסף לתוכן ישנה גם עמידה, לא הסיח דעתו עד שביטל עמידתו ע"י עקירת רגליו.  ולשאר פוסקים כנראה העמידה אינה חלק מעצם התפילה, אלא הלכה בפני עצמה, ולכן היסח דעת מתפילתו הוא בסיום מילותיה, אף שלא עקר רגליו.

 

 

 

*השיעור הועבר בישיבה במוצש"ק פרשת נח, התשמ"ח.