טעם התפילה בראשונים (כג) – שיעור סיכום (א) – מרס"ג ועד רמב"ם

  • הרב אוריאל עיטם

מתחילת השנה ועד עתה עסקנו בתפילה בעולמם של הראשונים. עם בואו של האר"י מתחילה תקופה חדשה, שרבים מהוגיה מושפעים מדבריו. בטרם נעבור לעיין בדבריו, כדאי יהיה לצייר תמונה של דברים מרכזיים שפגשנו עד עתה.

סוגיית התפילה היא סוגיה עשירה בדברי הראשונים. התפילה מכילה שכבות רבות ושערים רבים, וכל אחד מהראשונים פתח שער נוסף על השער שפתחו קודמיו. העיון בדבריהם פתח לפנינו כמה ערוצים של תפילה שיכולים להיות מסורים לנו.

בשיעור זה נסכם את דברי רס"ג, רבנו בחיי, ריה"ל ורמב"ם, ובשיעור הבא נסכם את החכמים שמהרמב"ן ועד למהר"ל.

 

רבי סעדיה גאון – התפילה והיראה מהאדון

רס"ג, בהקדמתו לסידור, מסביר כיצד התפילה מתחייבת לא רק מהתורה אלא גם מההיגיון השכלי. האדם עומד לפני הקב"ה כעבד, ועליו להתפלל באופן שקול ולבחון היטב את מילותיו: המילים אמורות לבטא את ההכרה באדנותו של האדון.

דברים אלו משקפים את הדגש הבסיסי של רס"ג – שהתפילה היא עבודה. מטרת התפילה היא לעמוד לפני הקב"ה כעבד לפני רבו. העמידה כוללת הן את הכרת התודה, הן את ההתפעלות ממעלותיו המתבטאת בשבח והן את הבקשות ממנו; הבקשה של העבד מעידה על תלותו באדונו, הוא מצהיר בעצם בקשתו כי אדונו הוא הכתובת בשבילו. זהו ההמשך הישיר של המצווה "את ה' א-להיך תירא ואותו תעבוד – בתפילה", כפי שכתב רס"ג בספר המצוות שלו. יראת ה' מובילה אותנו לפנות אליו בהודאה ובבקשת צרכים, מתוך הכרה בפער בינינו ובינו.

בהמשך נפגוש גם כיוונים אחרים (ביטויים הבולט ביותר נמצא אצל רבי נחמן מברסלב), שלפיהם צריך לדבר אל הקב"ה בחופשיות, כמו שמדברים מול אדם העומד מולנו. רס"ג מציב אמירה חשובה שאינה מובנת מאליה: כשאנו בוחרים את מילותינו, וגם כאשר אנו משתמשים במילים שקבעו לנו חכמים, עלינו לוודא שהמילים משקפות את העמדה הנכונה כלפי אדוננו. כאשר אנו מפנים את בקשתנו כלפי הקב"ה, אנו מביעים את היחס שלנו כלפיו כעבדים מול אדון.

אם כן, רס"ג רואה את התפילה כחיוב מרכזי בעבודת ה', העולה הן מציווי התורה לירא ממנו ולעובדו, והן מההיגיון. החיוב הוא להלל את ה' ולהודות לו, כפי שההיגיון מורה לעשות כלפי כל מי שגומל עמנו חסד, וכן לשטוח את בקשותינו לפניו – ובזאת להבהיר כי אנו עבדיו והוא אדוננו.

 

חובות הלבבות – התפילה, הכניעה ועבודת הלב

בבסיסו של ספר חובות הלבבות עומדת ההבחנה בין חובות האיברים לחובות הלבבות. בתחילת ספרו מגדיר רבנו בחיי את התפילה כחובות האיברים, כיוון שהיא מתקיימת על ידי דיבור בפה. בשער השביעי התפילה כבר אינה מסווגת כחובת האיברים, אלא כחובה משולבת של האיברים והלבבות. רבנו בחיי מחלק בין מילות התפילה ובין התכנים: את המילים אומרים בפה, והחשיבה על התכנים שייכת ללב. לדבריו, עיקר התפילה הוא פעולת הלב, והראיה היא שבמצבים מסוימים התירו חכמים לקצר את התפילה ואף להסתפק בהרהור לבד. נחדד את נקודת החידוש שלו: בדרך כלל ההנחיה ההלכתית היא לומר את כל התפילה בכוונה, ואם זה קשה – לכוון רק בחלקים מסוימים; לדברי רבנו בחיי יש לכוון בכל התפילה, כיוון שמהות התפילה היא התוכן ולא אמירת הנוסח.

התפילה מופיעה שוב לקראת סיום הספר, בשער אהבת א-להים שהוא שיאו של הספר. רבנו בחיי מביא את הסימנים המעידים על אהבת האדם לבוראו, ואחד מהם הוא התפילה. דווקא תפילה זו, שהיא תפילת יחיד שנאמרת בלילה, זוכה למקום חשוב אצל רבנו בחיי, ויש בזה אמירה מרחיקת לכת. חז"ל אומרים כי תפילת ערבית היא רשות, אבל רבנו בחיי הופך דווקא את תפילת הערב לעיקר. למעשה, הוא מעמיד עולם חדש של תפילה, שבמרכזו לא עומדות תפילות שחרית, מנחה וערבית בעלות הנוסח הקבוע, אלא תפילתו האישית של האדם בלילה. רבנו בחיי אף מחבר תפילה משלו שמופיעה בסוף הספר.

גישתו של רבנו בחיי מבוססת על הכרה בחסדי ה' (כפי שעולה החל מהשער השני של הספר – שער הבחינה). מתוך חלקי התפילה, השבח והודאה מתאימים לגישה זו יותר מהבקשה. אכן, בתפילה שהוא מחבר, ונקראת "בקשה"(!), נוכחים השבח וההודאה הרבה יותר מהבקשה. מקומה המצומצם של הבקשה אינו מפתיע, מסיבה נוספת: בשער הביטחון פורס רבנו בחיי את משנתו הייחודית בסוגיית שליטתו המוחלטת של הקב"ה במציאות, לעומת משקלה של ההשתדלות האנושית. השליטה הא-להית המוחלטת מצמצמת מאוד את משמעותה של ההשתדלות האנושית אצל רבנו בחיי. לאור זה דומה שבאמת אין מקום לתפילת הבקשה. אם כל פרט מנוהל אך ורק בידי הקב"ה, מה כבר אפשר לבקש?

הכניעה היא היסוד המרכזי של עבודת ה', והיא גם היסוד המרכזי של התפילה. הכניעה מביאה לרומם את הבורא, לשבח ולהודות לשמו. כיצד מביאה הכניעה גם לתפילת הבקשה, שעניינה לכאורה אינו במעלתו של הבורא אלא בצרכיו של האדם? על כך עונה רבנו בחיי שהבקשות מבטאות את חסרונו של האדם, והפנייתן אל הבורא מבטאת את כניעתו לפניו. כך מוצאת גם הבקשה את מקומה המתבקש בתוך עולמו של רבנו בחיי, שמכוון את כל חייו של האדם לביטול עצמו לעבודת הא-להים.

"כוונתנו בתפלה אינה כי אם כלות הנפש אל הא-להים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו..."

כלות הנפש היא גם עניינה של אהבת ה', שהיא שיאו של הספר. שם הוא כותב כי עניין אהבת ה' הוא "כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא". אם הצליח האדם לעבור את כל המהלך ולהגיע לאהבת ה' הנכספת, הרי שהתפילה היא הביטוי למדרגה זו. היא הדרך להביע את כלות הנפש.

 

כוזרי – התפילה כמפגש וכגרעין הזמן

נסכם את דברי הכוזרי על רקע קודמיו.

רס"ג דיבר על התפילה כחובתו של העבד לפנות רק אל אדונו בתפילה. הוא הדגיש את הצורך להשתמש בשפה שמבטאת את היותך עבד והיותו אדון. רבנו בחיי השאיר את היחס הזה של כניעת העבד כלפי האדון, אלא שהוא העביר את המוקד של התפילה מדיבור למחשבה וכוונה. בנוסף, הוא שם בראש סולם העבודה דווקא את אהבת הא-להים, לעומת 'את ה' א-להיך תירא' שעליו נשען רס"ג. הוא ראה בתפילה האישית של האוהב את אחד השיאים של עבודת ה', אך אהבה זו מותירה על כנה את המרחק העצום בין האדם לקב"ה וממשיכה את הכניעה.

רבי יהודה הלוי, בניגוד לשני קודמיו, הדגיש שעבודת ה' נעשית בשמחה ולא בכניעה. הוא שינה את היחס כלפי הקב"ה בתפילה, והוסיף לו את ממד הקשר והקירבה. הוא תאר את התפילה כשיח ששיאו במפגש.

לצד ממד זה, הוסיף רבי יהודה הלוי שני ממדים משמעותיים: האחד – עבודה פנימית של המתפלל בתוך נפשו. דווקא רבי יהודה הלוי, שמפתח את הקשר והשיח עם הקב"ה בתפילת העמידה, מחדד בשאר חלקי התפילה את ההתבוננות של האדם בינו לבין עצמו. התבוננות זו, שנעשית בקריאת שמע וברכותיה וברוב ברכות תפילת העמידה, דרושה כדי להוביל אל הקשר שבמרכז התפילה, אל המפגש שמתרחש בברכת המחזיר שכינתו לציון, ומתממש בכריעה שבברכת מודים. הממד השני – ההתחדשות האישית שמתרחשת דרך התפילה. התפילה היא גרעין הזמן ופריו, והיא נחוצה לנפש האדם כפי שהמזון נחוץ לגוף. גם כשהאדם מבקש בתפילה את צרכי גופו, הוא משיג בזה את צרכי נפשו. התפילה אינה רק פנייה לקב"ה אלא גם היטהרות פנימית יומיומית של האדם.

אם כן, שלושה תהליכים מתרחשים בתפילה: מפגש, התבוננות וטהרה. ההתבוננות מובילה למפגש, והטהרה היא הפרי הנוצר מהמפגש. הוא משווה את ההיבט הזה של התפילה לשבת וליום הכיפורים.

דווקא תהליכים פנימיים משמעותיים אלו, המכוונים למפגש עם השכינה, קשורים לשייכותו של היחיד לכלל ישראל, שכן הקשר של הקב"ה אל העולם הוא קשר שמופיע בעם ישראל (שמממש את המדרגה החמישית, מדרגת העם הנבואי, שמעל למדרגת האדם השכלי, כמבואר קודם לכן בספר הכוזרי). שייכות זו, שעומדת במרכז ספר הכוזרי בכלל, מקבלת את הדגש שלה גם בסוגיית התפילה. דגש זה אינו עומד במרכז דברי רס"ג על התפילה, וודאי לא אצל רבנו בחיי, ששם את המוקד בעולמו הפנימי של היחיד ובתפילתו האישית.

 

רמב"ם – התפילה, ההשגחה ועבודת ההתבוננות

המבט ההלכתי – אופי התפילה כמצווה דאורייתא: הרמב"ם קובע כי התפילה היא מצווה מדאורייתא (קביעה זו אינה פשוטה, והרמב''ן יתווכח עמה). הוא מדגיש שמצוות התפילה היא מימוש של ערך יסודי יותר, אולי היסודי ביותר ביחסנו לקב"ה – היסוד של עבודת ה'. בכותרת להלכות תפילה הוא כותב: "לעבוד את ה' בתפילה", ובספר המצוות הוא מגדיר את היחס בין העבודה לתפילה: "והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה... ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה...". בעקבות חז"ל הוא גם מגדיר את האופי המיוחד של עבודת התפילה – "עבודה שבלב".

הרמב"ם גם קובע כי תפילה ללא כוונה אינה נחשבת כלל לתפילה. רבי חיים מבריסק מסביר שמדובר על הכוונה לעמידה לפני השם בתפילה. ייתכן שזו גם הסיבה לחיוב להתפלל נוכח המקדש – האדם צריך לדעת בתפילתו שהוא עומד לפני אדון העולם. "שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה".

מהתורה, על התפילה להכיל שבח בקשה והודאה. מניתוח מפורט של דבריו נראה שהתחינה היא המוקד של התפילה, ויש צורך להקדים לה שבח ולחתום בהודאה.

הרמב"ם קובע בהלכות ברכות כי לכל הברכות יש מגמה כוללת: לזכור את הבורא תמיד. חכמים לא רק חשבו על כל מצב באופן נקודתי וקבעו לו ברכה, אלא באופן כללי מגמתם הייתה לתקן ברכות רבות – כדי שהקב"ה יהיה בזכרוננו תמיד. המצווה מכוונת אל התודעה: הקב"ה אמור להיות בתודעה שלנו ויש שאיפה שזה יקרה כל הזמן. ייתכן שמגמת הברכות היא גם מגמת התפילה, שהרי חכמים קבעו שיש לקיים את חובת התפילה שלוש פעמים ביום – כנגד קרבן התמיד. ואכן, על ספר אהבה שאליו שייכות הלכות תפילה, כותב הרמב"ם: "אכלול בו המצוות שהן תדירות שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד כגון קרית שמע ותפילה ותפילין וברכות".

מסתבר, אם כן, שלתפילה יש מגמה להעלות את ה' בזכרוננו תמיד. לאור זאת אפשר להבין באופן נוסף את היחס בין חלקי התפילה – הבקשה נמצאת באמצע, ועוטפים אותה בשבח ובהודאה, כדי להתעלות מתוך צרכי החיים לזיכרון ה'. הבנה זו מעבירה את מוקד התפילה ממפגש ודו-שיח לעבודה פנימית, שמתחוללת בתוך תודעתו של האדם המתפלל.

שיבוצה של התפילה בספר אהבה מלמד שייעודה "לאהוב את המקום ולזכרו תמיד" (בניגוד לרס"ג שהגדיר את התפילה כביטוי של יראה, ולרבנו בחיי שאמנם חתר אל השיא של אהבת א-להים אך הייתה זו אהבה של כניעה). האהבה היא לכאורה מוקד רגשי, אך אצל הרמב"ם היא התוצר המהותי של הדעת. הרמב"ם מקשר את האהבה למושגי האמת והחכמה. היא אמנם ממלאת את הרגש כמו אהבת אישה הממשית ביותר, אך מדרגתו של רגש זה ועוצמתו נגזרות ממידת ההשגה – ועל פי הדעה תהיה האהבה.

המבט הפילוסופי – איזו תפילה "פועלת" וכיצד: לאור המחשבה הפילוסופית של הרמב"ם מעוררים השבח והבקשה המרכיבים את התפילה בעיות, שנרמזות במשנה תורה ומופיעות ביתר הרחבה במורה נבוכים. תפילת הבקשה סותרת לכאורה את התפיסה שהא-להים אינו משתנה, ותפילת השבח סותרת את תורת התארים השליליים של הרמב"ם. בנוסף, הרמב"ם רואה מעלה בדרך הטבע על דרך הנס, והיענות לתפילה היא לכאורה שינוי נסי של הטבע. בנוסף, הרמב"ם מבין שההשגחה תלויה במדרגתו הרוחנית של האדם, ואילו בתפילה נראה שההשגחה תלויה במידת תחינתו של האדם ולא במדרגתו. יש לבחון בזהירות את מורה נבוכים, בכדי להתרשם מה אופייה האמתי של התפילה לאור שאלות אלו.

את "האמונה שהוא יתעלה נענה מיד לשוועת העשוק או המרומה" כולל הרמב"ם באמונות המחויבות (מורה נבוכים ג, כח); כלומר זו אמונה הנדרשת לתפקודה התקין של החברה, על מנת שתוכל להתקדם לכיוון המטרה של ידיעת ה'. יש שיסיקו מדברי הרמב"ם שהתפילה אינה פועלת באמת; אך ייתכן שכוונתו שלא כל תפילה פועלת ומיד, ויש לבחון מהי לדעתו התפילה שפועלת, וכיצד.

המישור הראשון שבו התפילה ודאי פועלת הוא בניית עולם האמונות של המתפלל. הרמב"ם מגדיר כך את מטרת מצוות ספר האהבה, ובהן התפילה: "שכולם מעשׂים המייצבים דעות באשר לאהבת הא-לוה ובאשר למה שחייבים להאמין על אודותיו ולייחס לו". לפי זה התפילה פועלת, אך לאו דווקא על המציאות אלא על תודעת האדם, ועל החברה שמתייצבת מכוח אמונת התפילה. אין להקל בערך עיצוב התודעה הרוחנית של האדם, שיכול להיות גורם שינוי רב משמעות.

ממדים נוספים של פעולת התפילה עולים מתוך פרקי ההשגחה. הרמב"ם מבין שהצדק הוא המפתח הגלוי של ההשגחה בתורה (ג, יז). לפי זה אפשר להבין שהתפילה משפיעה מבלי שהקב"ה משתנה. הקב"ה פועל כדיין אמת, ונענה לתפילה לא לפי מידת התחנונים שבבקשה אלא לפי מידת הצדק שבה. תפילתו של הצדיק, ותפילה שמעוררת את האדם לתשובה, הן גם תפילות שמתקבלות בידי הקב"ה.

בהמשך דבריו מסביר הרמב"ם שבמובן פנימי יותר, רמת ההשגחה תלויה לא במעשים אלא במטרתם – ברמת דעת ה' של האדם. הוא מסביר כי בשעה שהאדם נמצא במדרגה של דבקות בה' ומשיג דעת א-להים, יש עליו השגחה א-להית, ומתוך כך התפילה שלו יכולה לפעול. כדי להסביר כיצד היא פועלת, מביא הרמב"ם דוגמה: "אם טביעת הספינה על יושביה כנזכר ונפילת הגג על יושבי הבית, הם לחלוטין במקרה, אין כניסתם של הללו לספינה וישיבת האחרים בבית במקרה לפי דעתנו אלא על פי רצון א-להי לפי הראוי על משפטיו, אשר אין שכלנו מגיע לדעת את חוקם". יש התערבות א-להית, אבל היא פועלת לא על המציאות הסובבת אלא על דעת האדם, וגורמת לו להינצל.

ביטויים נוספים של השגחה ייחודית נמצאים אצל האבות, שכל עניינם היה להקים אומה שקוראת בשם ה' בעולם, ומתוך כך כנראה גם על עם ישראל ככלל, בשל אחריותם למגמה להביא את העולם לידיעת שם ה' (ג, נא).

באותו הפרק מתאר הרמב''ם את התפילה בתור עבודה תודעתית של התרכזות בידיעת ה', עבודה שנבנית לאורך שנים ומממשת בחייו הרוחניים של האדם את האידיאה של ידיעת ה'. בפרק ברור שבשעה שהאדם דבק בה' בתודעתו באופן ממשי – הוא בוודאי מושגח, והתפילה היא הדרך המרכזית להעצים את הדבקות הזו. גם אם אפשר להבין באופנים שונים את השפעת התפילה במדרגות הנמוכות יותר, במדרגה הגבוהה התפילה פועלת בוודאות! משמעותה של הדבקות היא הימצאו של האדם תחת צל כנפיו של הקב"ה, ואזי הוא שמור מכל רע.