טעם התפילה בראשונים (כד) – שיעור סיכום (ב) – מהרמב"ן עד למהר"ל

  • הרב אוריאל עיטם

רמב"ן – תקנה מדרבנן או נגזרת מטעם הבריאה

דעת הרמב"ן, בתגובה לעמדת הרמב"ם, היא שהתפילה אינה חובה מהתורה אלא רק מדרבנן. בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם, הטוען כי התפילה היא מצווה מהתורה, קובע הרמב"ן שהתפילה היא "ממידות חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראנו אליו" (השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה ה'). מה משמעות הקביעה שהתפילה אינה מצווה אלא חסד ה'? במצוות האדם עובד את הקב"ה, ואילו בתפילה האדם פונה לבקש את צרכיו שלו, לכן היא איננה חלק מ"ולעבדו בכל לבבכם". פנייה זו אינה קשורה לחובת העבודה הפונה כלפי מעלה.

בהמשך דברי הרמב"ן הוא מעלה את האפשרות שתפילה בעת צרת הציבור היא בכל זאת מדאורייתא. מה משמעותה של אפשרות זו, הרי גם תפילה בעת צרה נועדה לתועלת האדם? מדברי הרמב"ן – "ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם" – נוכל להבין כי דווקא בעת צרה האדם פונה למי שיכול לעזור לו באמת. מצב זה הוא המדד לבדוק על מי נשען האדם. אם האדם פונה לקב"ה בעת צרתו, הוא מעיד בזה על היותו עבד ה'.

ממד נוסף עולה מדבריו: "שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וזעקה". מטרת התפילה היא חיזוק האמונה.

כיוון זה מתחזק בדברי הרמב"ן בפירוש התורה בסוף פרשת בא, שם הוא מציב את האמונה בתור מטרת יציאת מצרים ומטרת כל המצוות. כשמתבוננים בדבריו שם רואים שלהכרה בהשגחת ה' יש תכלית כפולה: האדם צריך להכיר בהשגחת ה' ולהודות לו על חסדיו ("שידע האדם ויודה לא-להיו" (שמות י"ג, ט"ז)), ובנוסף צריך להפיץ את הידיעה הזו הלאה – ועל כן מדבר הרמב"ן שם כמה פעמים על המגמה לפרסם את האמונה. התכלית היא שהאנושות כולה תכיר בקב"ה.

אחרי שהאנושות החלה להתנתק מהאמונה, בא אברהם אבינו ועסק בקריאה בשם ה'. הרמב"ן מסביר כי אברהם הפיץ בקול גדול את שם ה' לכל מי שהיה יכול לשמוע. לפי זה מובן מדוע הרמב"ן מתייחס דווקא לתפילה כשהצרה היא של הציבור: תפילה כזו אינה רק מחזקת את האמונה של היחיד, אלא גם מממשת את המגמה של פרסום האמונה.

תפילת הציבור מופיעה גם בדבריו של הרמב"ן בפרשת בא, ושם הוא מדבר עליה ביתר הרחבה ותוקף: "וכוונת כל המצות שנאמין בא-להינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לא-להיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו" (שם).

כאן הרמב"ן מייחס חשיבות רבה לתפילה ורואה בה מימוש של טעם הבריאה –  לגלות את שמו של הקב"ה. אם התפילה בציבור מפרסמת את שם ה' בעולם, הרי שהיא מקדמת את המגמה הא-להית בבריאה. אמנם היא עושה זאת במתכונת של אברהם אבינו, ואילו עם ישראל אינו חייב לעסוק בפרסום שם ה' כפי שעשו האבות, כי הוא מייצג אותו בעצם קיומו; אבל חכמים באו וקבעו את פרסום שם ה' בתור מחויבות על ידי התפילה בציבור. מתכונת הקריאה בשם ה' השתנתה עם הופעת עם ישראל, ולכן התורה אינה מצווה על קריאה בשם ה' החוצה כפי שעשה אברהם, אבל עדיין יש עניין בשמירה על המתכונת הזו. היא בבחינת "לפנים משורת הדין", וחכמים הוסיפו וקבעו אותה בתור מצווה. כך על ידי התפילה, לצד עבודת המצוות המגלה את שם ה' בעולם, עם ישראל עוסק גם בפרסום שמו: בהודאה על חסדיו, בבית הכנסת – כדוגמת מזבחותיו של אברהם, בקול רם וברוב עם.

לסיכום: לדברי הרמב"ן, מבחינה פשוטה, התפילה היא חיוב דרבנן; אך כשהיא נובעת מצרת הציבור, לא רק שייתכן שהיא מדאורייתא, אלא שהיא אף מממשת את טעם הבריאה, שלפי הרמב"ן הוא לדעת את ה' ולהודות לו, ולפרסם זאת בעולם.

 

רבי חסדאי קרשקש – התפילה כביטוי לרצון ה' להיטיב

רבי חסדאי קרשקש, בספר אור ה', מבאר את דברי חז"ל שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, על ידי שרשרת של טענות: הקב"ה חפץ להשפיע את הטוב; הטוב העליון ביותר לאדם הוא הדבקות בקב"ה; דבקות זו היא "סוד התפילה". לתפילה יש אם כן משמעות פנימית שקשורה למושג הדבקות.

כך מבאר רבי חסדאי קרשקש את האמרה שהקב"ה מתאווה לתפילת הצדיקים: הקב"ה שמח שהצדיקים דבקים בו, כיוון שזה המצב הטוב ביותר שאליו הם יכולים להגיע. שמחתו בהגעתם למצבם הטוב ביותר נובעת מנקודה יסודית יותר – הוא חפץ להיטיב, וטובו מתממש ברמה הגבוהה ביותר על ידי דבקותם של הצדיקים.

כמו אצל הרמב"ן, גם עמדתו של רבי חסדאי קרשקש קשורה להסברו בסוגיית טעם הבריאה. הרמב"ם במהלך ארוך וסבוך (מורה נבוכים ג, יג) התנגד לחיפוש טעם לבריאה, ולעומתו ר"ח קרשקש הוא הראשון לנסח בבהירות עמדה חולקת: הקב"ה שלם בכל השלמויות, ומתוך כך הוא גם טוב ורוצה להיטיב, לכן הוא ברא את העולם כדי להעניק את טובו. הרמב"ם שלל את האפשרות להגיד כי הקב"ה שלם, מפני שזה תואר חיובי; ר"ח קרשקש אמר שזה אפשרי, מפני שזהו תואר הכולל את כל התארים החיוביים כולם.

מעיקרון זה גוזר ר"ח קרשקש גם את ייעוד האדם, אך בכיוון ההפוך – הקב"ה אוהב אתנו ומיטיב לנו, ואנו אמורים להחזיר לו אהבה. תכלית הקב"ה בבריאה היא להיטיב לנו, ותכליתנו היא לעבוד אותו באהבה. לכן בפסגת עבודת ה' הוא מציב את אהבת ה'. גם הרמב"ם עסק רבות באהבת ה', כפי שראינו, אך הוא העניק לה אופי שכלי, ואילו לפי ר"ח קרשקש האהבה היא נפשית. לתכלית זו משייך ר"ח קרשקש גם את התפילה: הוא מסביר (מאמר ב כלל ו פרק ב) כי התפילה היא ביטוי לאהבת ה', ועל כן קודמות לה קריאת שמע וברכותיה שעניינן לעורר את האהבה. תפילה כזו שבאה מתוך אהבת ה' ראויה להיענות.

לסיכום: רבי חסדאי קרשקש הסביר את התפילה כמסתעפת ישירות מתוך טעם הבריאה לשיטתו – הבריאה נובעת מטובו של הקב"ה ומכוונת להיטיב לנבראים. הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים כי כך הם זוכים לאהבת ה' ולדבקות בו, שהיא פסגת הטוב.

 

רבי יוסף אלבו – התפילה המחנכת

בספר העיקרים (ד, יח) עוסק רבי יוסף אלבו בשאלה כיצד ייתכן שבכוחה של התפילה לשנות את הגזרה הא-להית. תשובתו היא שהתפילה יוצרת שינוי, אך לא אצל הקב"ה – אלא אצל האדם. הוא מסביר את דבריו במשל על מלך שהורה לתת פרס לכל הנימולים ועונש לכל הערלים; מי שימול את עצמו לא ישנה שום דבר בהחלטתו של המלך, אלא את המקום שלו, האדם, ביחס לגזרה. הוא ישנה את גורלו ויציל את עצמו, מבלי להשפיע על המלך וגזרתו. פעולת התפילה, אם כן, תלויה בתהליך שמתרחש על האדם במהלכה.

לפי זה האדם חייב לעבור בתפילה תהליך רוחני פנימי. מתוך התהליך שעובר על המתפלל בתפילה הוא נעשה ראוי לקבל את מבוקשו. יוצא שהתפילה אינה נענית במובן הפשוט של המילה; ר"י אלבו משנה בזה את פניה של התפילה, מדו-שיח מול הקב"ה למהלך פנימי בקרב האדם. נכנה תפילה זו "התפילה המחנכת".

לעומת זאת, בפרק אחר הוא קובע שהתפילה היא מחסדי ה', ושעל ידי התפילה האדם יכול לקבל טובות גם כשהוא אינו מצוי במדרגה הראויה להם: "ולזה מה שראוי להאמין שכל הטובות המגיעות מהשם הם על צד החסד הגמור לא שכר מעשיו הטובים, ומזה הצד כבר יגיעו מאתו טובות הן שיהיה המקבל מוכן או בלתי מוכן, שהתפלה תקנה אל האדם הכנה שאיננה בטבעו לקבל הטוב ההוא" (ד טז).

הצענו שלוש אפשרויות להבין את היחס בין שתי האמירות, שיוצרות כמה גוונים בשיטתו של ספר העיקרים בתפילה.

לפי האפשרות הראשונה (המסבירה את המקור השני לאור הראשון), התפילה היא גילוי חסדו של הקב"ה אף שהיא פועלת באופן של "מנגנון". חסד ה' הוא שהאדם יוכל לשנות את מצבו, אך השינוי נעשה על ידי תהליך שנעשה בקרבו. לא מובן מאליו ששינוי כזה יתקבל; יכולת האדם להתפלל מתוך תשובה, ולשנות את מצבו ומקומו ומתוך כך את מה שיתרחש עליו, היא עצמה מתנה שניתנה לנו בחסד א-להי.

לפי האפשרות השנייה (המסבירה את המקור הראשון לפי השני), ההכנה עליה מדבר ספר העיקרים בפרק יח היא הפנייה אל הרצון הא-להי, אל החסד הא-להי, האדם מכוון את עצמו אל טוב ה'. המקום שאליו מגיע האדם על ידי התפילה הוא עמדה לקבלת החסד הא-להי. הוא לא יקבל את החסד באופן מכני, רק מפני שהוא העמיד את עצמו במקום שאליו חסד ה' נע אוטומטית, אלא החסד הא-להי ישפיע עליו באמת. שפע רצוני, שהקב"ה רוצה כל הזמן להעניק לו, אלא שלא היה אפשר להעניק אותו מבלי שהאדם יכוון את עצמו לקבלתו.

לפי האפשרות השלישית, שני הפרקים אינם עוסקים באותו מצב. פרק יח עוסק בתפילה במצב שנגזרה גזרה, ופרק טז עוסק בתפילה במצב שלא נגזרה עליו גזרה (לאור הגמרא שמחלקת בין תפילה "קודם גזר דין" לתפילה "לאחר גזר דין"). המושג המרכזי שעולה בפרק יח הוא מושג ה"גזרה". בתקופתו של ר"י אלבו רווחה האמירה שהכל במציאות גזור מראש, ומתוך תפיסה זו נשללת לכאורה אפשרות התפילה; בא ר"י אלבו ומבהיר כי אין הדבר כן. פרק זה לא בא להסביר מהי משמעות התפילה, אלא כיצד מתמודדים עם קיומן של גזרות א-להיות בעולם. בהקשר מסוים זה אומר ר"י אלבו שהאדם יכול לשנות את הגזרה, על ידי תפילה שמעבירה אותו למדרגה אחרת – שעליה לא נגזרה הגזרה. אין זה הסבר כללי של יסוד התפילה, אלא מענה לשאלה מסוימת בעניין הגזרות הא-להיות. אלא שבניגוד לזרמים דטרמיניסטיים, לפי ר''י אלבו לא צריך לומר שהכל גזור מראש – במצבים שלא נגזרה עליהם גזרה מוחלטת, האדם יכול להתפלל ולקבל את מבוקשו; רק במצבים שנגזרה עליהם גזרה, התפילה צריכה לפעול דרך שינוי עצמי בלבד. זו הדרך להתמודד מול הגזרות, אבל היא נדרשת רק במקרים מיוחדים, ואילו על רוב המצבים אין עדיין גזרה א-להית מוחלטת.

מכל מקום, הסברו של ר''י אלבו שהתפילה פועלת מתוך שהיא יוצרת שינוי באדם עצמו, ועל ידי כך היא משנה את מה שראוי לבוא עליו, עיצב את אחד הכיוונים היסודיים בהבנת התפילה.

 

מהר"ל מפראג – ההתמסרות, הביטול והדבקות

המהר"ל פותח בהסבר המושג עבודת ה'. עניינה של העבודה הוא התמסרות – האדם מוסר את עצמו לקב"ה. יתרה מזאת, העבודה מגלה שלאדם אין כלל קיום עצמאי, הוא בטל כלפי הקב"ה (יסוד שיפותח בהמשך בידי תנועת החסידות). העבודה אינה יוצרת את המצב הזה אלא חושפת אותו, מביאה לתודעת האדם את עובדת היותו עבד ה' בעצם מעמדו הקיומי.

למרות זאת, מבין ממדי התפילה, המהר"ל מזכיר בדברים אלה את ממד הבקשה, שלכאורה עוסקת בטיפול בצרכיו של האדם ולא בעבודתו את הקב"ה. טעם הדבר, שדווקא כשאדם מבקש את צרכיו מהקב"ה – הוא מבטא את התלות בו, הוא מבין שהוא עבד ה' ולכן רק ממנו אפשר לבקש.

מדוע הקב"ה רוצה בתפילתו של האדם? לא מפני שהוא זקוק לה, ולא מפני שהאדם מפיק ממנה תועלת, אלא מפני שהיא מגלה את האמת. האמת היא שהאדם אינו אלא עבד ה', וגילוי אמת זו על ידי הבעת התלות הגמורה של האדם בקב"ה בכל צרכיו – הוא מימוש רצון ה'. האדם חושף את תלותו הקיומית בו, ובזה מעיד על אחדותו ושלמותו.

המהר"ל מגדיר את יחס האדם לקב"ה כיחס בין העלול לעילה, במובן המהותי ביותר. לא צרכים מסוימים של האדם הופכים אותו לעלול, אלא בכל רגע ורגע בעצם קיומו – גם כשהאדם מרגיש יציב לגמרי – הוא תלוי באופן מוחלט, גם אם הוא מבחין בתלות שלו רק במצבי מצוקה.

אמנם, יחס התלות אינו יוצר מצוקה קיומית שאי אפשר להימלט ממנה, אלא דווקא אהבה וחיבה. יש פער בין השלם לנזקק, אבל דווקא הפער הזה בין שני הצדדים הוא שיוצר ביניהם קשר. אפשר לדמות אותו ליחס בין תינוק להוריו – התינוק זקוק להוריו לחלוטין ואינו יכול להסתדר לבד, והתלות הזו מחזקת את הקשר ביניהם.

התפילה היא ביטוי לאמונה – "כי התפלה הוא שמאמין בו יתברך שיעשה בקשתו". הקביעה הזאת פשוטה לכאורה, אך כוונת המהר"ל לרובד עמוק יותר: "והאמונה בו יתברך הוא דבק במדריגה העליונה הנעלמת, וזהו עיקר האמונה כי המאמין בו יתברך אמונתו מגיע עד המדרגה הנעלמת".

מי שיש לו מבט בוגר על העולם יודע שמשעה שנברא הוטבעו בו חוקי טבע קבועים ומוצקים. מי שמתפלל באמת, מתוך אמון שלתפילה שלו יש משמעות, משקף מבט עמוק עוד יותר על המציאות. מבט זה מאמין כי אפשר לפרוץ את המסגרת הטבעית-הריאלית של העולם.

רוב הזמן אנחנו נמצאים בתוך המגבלות של העולם הזה, אבל בתפילה אנו עומדים לפני ה'. אנו יכולים לגעת במה שמעבר לגבולות העולם. כאן מתרחב המבט על משמעותה של התפילה – היא משלימה לא רק את האדם, אלא גם את העולם כולו. למעשה לא רק האדם הוא חסר, אלא העולם כולו חסר במהותו, והתפילה מפגישה אותו עם המדרגה שמעל ומעבר לממדיו. עם מדרגת העולם הבא. בתפילה איננו אמורים להתעלם מהקושי כיצד היא פועלת, איננו אמורים לשכוח את מגבלות העולם הזה, אלא להגיע לדבקות במדרגה א-להית עליונה יותר.

המהר"ל הוא הראשון שמזכיר את מושג הדבקות ביחס לתפילה, בלי לעקור את התפילה ממובנה הפשוט של בקשת האדם את צרכיו מהקב"ה. המהר"ל מגיע לדבקות דרך הבקשה עצמה. הפנייה בבקשה פורצת את מגבלות העולם הזה, ועל ידה דבק האדם במדרגה הא-להית הנעלמת.

 

התפילה בקבלה – מפתחות השפע ועבודה צורך גבוה

עסקנו מעט גם בטעם התפילה אצל המקובלים.

בספר שערי אורה פגשנו את התפילה כמפתחות השפע, ובתנאים לקבלת שפע זה. הספר מעביר אותנו מהתפילה הפשוטה הפונה אל הקב"ה כבעל פנים אחידות, לתפילת המקובלים הפונה אל הקב"ה כבעל פנים ושמות רבים. הדרך אל השפע עוברת דרך הידיעה לפני מי אנו עומדים – מתוך הכרת שמותיו השונים של הקב"ה. השמות השונים מבטאים צדדים שונים של ההנהגה, וקשורים להיבטים שונים של השפע המבוקש, וידיעתם מאפשרת לכוון יותר נכון את התפילה. הסברנו כי השימוש בשמותיו של הקב"ה אינו אמירת מילים טכנית, אלא ביטוי לתהליך פנימי שנדרש מהמתפלל כדי לאפשר ידיעה עמוקה ומדויקת יותר את הקב"ה, שמביאה גם לאהבת ה' אליו.

בדברי רבנו בחיי בן אשר בפירושו לתורה, פגשנו את התפילה כמקיימת את המגמה (ההפוכה במידה מסוימת) של "עבודה צורך גבוה", מגמה שתפותח בספר עבודת הקודש לרבי מאיר בן גבאי, בספר השל"ה ובנפש החיים. מגמה זו שבנויה על פסוקים מפורשים בתורה, דוגמת הפסוק שמצווה אותנו "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"א, א'), חושפת את התפקיד העמוק שיש לנו במימוש הרצון הא-להי, אשר תלה את גילויו בנו.