טעם כעיקר

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 12
טעם כעיקר
א. תוקף דין "טעם כעיקר"
בכמה מקומות בתורה יש התייחסות, על פי הגמרא, לשאלה האם רק גוף האיסור נאסר, או גם הטעם של האיסור,[1] דין הנקרא "טעם כעיקר" (דהיינו שהטעם של האיסור אסור כגוף ["עיקר"] האיסור עצמו). לקמן נבחן, לאור הסוגיות והראשונים, את חמשת המקרים בהם דין זה נידון: היתר 'זרוע בשלה', איסור משרת ענבים לנזיר, בשר בחלב, געולי נכרים וחטאת המקדשת את הנוגע בה.
א. היתר 'זרוע בשלה'. במשנה בחולין (צו:) מבואר שאם גיד הנשה בושל עם הירך ונתן בה טעם, היא אסורה באכילה. בדיון בגמרא (צח.) מובאת מחלוקת אמוראים ביחס לשיעור ביטולו של איסור זה, דהיינו באיזה יחס של היתר מול איסור טעם האיסור בטל. לדעת ר' חייא בר אבא, ר' יהושע בן לוי סבור שאיסורים בטלים בשישים, ולדעת לדעת רב אסי רבי יהושע בן לוי סבור שאיסורים בטלים במאה. בגמרא מבואר ששני השיעורים נלמדו מ"זרוע בשלה": אחד מן הקרבנות שנזיר צריך להביא הוא איל שלמים, והזרוע שלו נתנת לכהן (במדבר, ו', יד - יט). הזרוע אסורה באכילה לישראל, ולמרות זאת הזרוע מבושלת יחד עם איל השלמים (חולין צח., ועיינו שם רש"י ד"ה "זרוע"). מצב זה בעייתי, לכאורה, שכן האיל מקבל טעם מן הזרוע, שהרי הם בושלו יחד, ואם כן האיל צריך להיות אסור באכילה לישראל. הסיבה לכך שהאיל מותר היא ביטול הטעם - טעם הזרוע בטל באיל, ולכן האיל מותר. המחלוקת היא כיצד לשער בדיוק את היחס בין האיל לבין הזרוע (עיינו שם), ומכאן המחלוקת האם לשער בשישים או במאה. הגמרא מקשה שלא ניתן ללמוד ממקרה זה, שכן ישנה ברייתא האומרת ש"זהו היתר הבא מכלל איסור", כלומר במקרה זה התורה התירה, ובמקרים אחרים יש לאסור, ומכך מדייקת הגמרא שלא ניתן ללמוד על שאר האיסורים מנזיר. רבא מתרץ שהכוונה היא לקדשים - שאר הקדשים לא נלמדים מנזיר, אך חולין כן.
רש"י (צח: ד"ה "לטעם כעיקר") לומד מדברי רבא שבשאר האיסורים לא קיים דין טעם כעיקר מהתורה (והאיסורים בטלים ברוב), ודין זה קיים רק בקדשים. תוספות (חולין צח: ד"ה "רבא") חולקים על רש"י, ולדעתם טעם כעיקר מדאורייתא. הגמרא לא התכוונה לומר שרק בקדשים יש דין טעם כעיקר, אלא בגלל שהיא עסקה בקדשים (זרוע בשלה, שבה אין דין טעם כעיקר), היא אמרה שבשאר הקדשים יש דין טעם כעיקר, אך באמת גם בחולין טעם כעיקר מדאורייתא.
ב. משרת ענבים. בגמרא בפסחים מד. והלאה מובאים מקורות נוספים לדין טעם כעיקר. חכמים לומדים דין זה מכך שהתורה אוסרת לנזיר לשתות משרת ענבים (במדבר, ו', ג), דהיינו ענבים שהושרו במים, כיון שהענבים נתנו טעם במים.
ג. בשר בחלב. בהמשך הדיון שם (מד:) הגמרא מנסה למצוא מקור לדין טעם כעיקר לשיטת רבי עקיבא, שלומד ממשרת ענבים דין אחר. הגמרא מציעה שהוא ילמד זאת מבשר בחלב - כאשר בשר מתבשל בחלב (או להפך) התערובת נאסרת; אך הגמרא דוחה זאת, כיוון שבבשר בחלב מדובר בחידוש - שכן הם נאסרים רק בבישול - ולא ניתן ללמוד מחידוש[2].
ד. געולי נכרים. בהמשך הדיון (שם), הגמרא מציעה שרבי עקיבא ילמד את דין טעם כעיקר מדין געולי נכרים: בפרשת כלי מדיין התורה אומרת שצריך להכשיר את הכלים שבני ישראל הביאו ממדיין (במדבר, ל"א, כא - כג). בכלים אין ממשות של איסור, אלא רק טעם, ומכך שצריך להכשיר את הכלים ניתן להוכיח שגם טעם נחשב כגוף האיסור.
ה. חטאת המקדשת. מקור נוסף מובא בהמשך הגמרא שם הוא דין חטאת המקדשת את כל שנוגע בה דרך בישול (ויקרא, ו', כ), דהיינו שאוכל שהתבשל עם חטאת מקודש כמוה, ודיני חטאת חלים גם עליו (איסור לזרים, למשל). אולם, למסקנת הגמרא לא ניתן ללמוד מדין זה לשאר התורה, כי לא ניתן ללמוד מקדשים לחולין (ולפי רבי עקיבא ישנו טעם נוסף לכך שלא ניתן ללמוד מכאן - נזיר וקדשים הם 'שני כתובים הבאים כאחד', ו"שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין").
כפי שהסברנו לעיל, רש"י סבור שלהלכה דין טעם כעיקר הוא מדרבנן בלבד (בחולין), כפי שהוא הבין בדברי רבא. לדעתו, אין ללמוד טעם כעיקר ממשרת, כי הלימוד נצרך לדבר אחר; לא מגעולי נכרים ובשר בחלב כי הם חידוש; ולא מחטאת וגיד הנשה כי הם קדשים. לשיטת רש"י, זהו פשט דברי ר' יוחנן "טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו" (ע"ז סז:): לא לוקים על טעם כיוון שטעם אסור מדרבנן בלבד. לעומתו, ר"ת (תוספות, ע"ז, סז. ד"ה "א"ר") סבור כי טעם כעיקר אסור מדאורייתא. ראיה לכך יש בדברי רבא עצמו, העורך השוואה בין דין ביטול ברוב במין במינו, שהוא מדאורייתא, לבין דין טעם כעיקר במין בשאינו מינו (זבחים עט.). כך סובר גם הרשב"א (שו"ת, א', תרעח, ועוד).
ב. סוגיית "טעמו וממשו"
המחלוקת בהבנת דברי רבי יוחנן
לעיל ציטטנו חלקית את דברי רבי יוחנן, וכעת נביא את דבריו במלואם:
אמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן: כל שטעמו וממשו - אסור ולוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס; טעמו ולא ממשו - אסור ואין לוקין עליו.
(ע"ז סז:).
בראשונים יש כמה שיטות בהסבר דבריו:
א. שיטת רש"י. לפי שיטת רש"י (שם, ד"ה "טעמו"), כאשר האיסור נמצא בעין ("טעמו וממשו") לוקים על אכילתו כאשר יש בו כזית בכדי אכילת פרס, דהיינו שבכמות של סך הכל פרס (שלוש ביצים) תערובת יש כזית של איסור, והאדם אכל פרס תערובת, שהרי באכילת פרס תערובת הוא אכל כזית מן האיסור. כאשר האיסור נמחה והוא לא נמצא בעין ("טעמו ולא ממשו"), דינו כטעם גרידא - הוא אסור מדרבנן בלבד, ולא לוקים על אכילתו.[3]
ב. שיטת הרמב"ם. הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט"ו, א - ג) סבור שאם יש איסור בשיעור של כזית בכדי אכילת פרס, והאדם אכל פרס שלם - יש איסור דאורייתא. זאת, אף על פי שהאיסור נמחה לגמרי והוא לא נראה בעין. אם אין שיעור איסור של כזית בכדי אכילת פרס, או אם נאכל פחות מפרס תערובת - יש איסור דרבנן בלבד.[4] במצב זה האיסור בעצם בטל "בעוצם מיעוטו", ורבנן אסרו גזירה משום מקרה בו האיסור ניכר.[5]
ג. שיטת ר' חיים. ר' חיים (מובא ברא"ש, חולין, ז', לה) סבור שבמקרה בו יש שיעור איסור של כזית בכדי אכילת פרס, וטעם האיסור מורגש התערובת, יש איסור דאורייתא ולוקים אפילו על אכילת כזית מן התערובת. כאשר אין שיעור כזה בתערובת, לא לוקים, אך קיים איסור דאורייתא, מדין "חצי שיעור".
ד. שיטת הרשב"א. הרשב"א (תורת הבית, ב"ד, ש"א) סבור כי טעם כעיקר אסור מהתורה. החילוק הוא רק ביחס למלקות: אם אכל כזית איסור על ידי אכילת פרס - לוקה; ואם לא, או שאין שיעור כזה בתערובת - אסור מהתורה ולא לוקה.
ה. שיטת ר"ת. ר"ת (ע"ז סז. ד"ה "א"ר") סובר כי כאשר מרגישים את טעם האיסור בתערובת - לוקים על כל כזית מן התערובת, ולא משנה מהו שיעור האיסור. לדעתו, דברי רבי יוחנן לא עוסקים במקרה של נתינת טעם, כלומר בתערובת של מין בשאינו מינו, אלא בתערובת מין במינו, ורבי יוחנן קובע שכאשר האיסור ניכר ("טעמו וממשו") יש איסור דאורייתא, וכאשר האיסור נימוח ואינו ניכר ("טעמו ולא ממשו") - אין איסור דאורייתא.
להלכה, הטור והשו"ע פסקו (צ"ח) כי טעם כעיקר אסור מהתורה,[6] וכתבו לאור זאת השלכה מעשית: כאשר איסור והיתר התערבו ואין דרך לברר את הכמויות של התערובת, אפילו אם ידוע שיש רוב היתר - התערובת אסורה, כי כל עוד יש ספק האם יש טעם של איסור, זהו ספק דאורייתא.[7]
אופי דין טעם כעיקר
ביסוד דין זה ישנן שתי חקירות מרכזיות:
א. האם הטעם גורם להיתר להפוך לאיסור, או שהוא רק מונע את ביטול האיסור?
דעת ר"ת ור' חיים היא שעל ידי הטעם ההיתר הופך לאיסור, ולכן חייבים מלקות על כזית מן התערובת, אפילו שלא אכל כזית מן האיסור המקורי.[8] לעומת זאת, הרשב"א סבור כי הטעם רק גורם לכך שהאיסור לא יתבטל, ולכן חייבים מלקות רק כאשר אוכלים פרס מן התערובת, שהרי רק במצב זה נאכל כזית איסור.
ב. גם אם נאמר שההיתר לא הפך לאיסור, יש לחקור האם הטעם הוא רק סימן לאי ביטול גוף האיסור, או שהטעם עצמו נאסר למרות שגוף האיסור כבר בטל ברוב. דעת הרמב"ן במלחמות בפסחים (יג: באלפס) כי הטעם עצמו נאסר[9] כאילו יש שם ממשות איסור. זהו דין מחודש, לפיו למרות שגוף האיסור בטל ברוב, הטעם לא בטל.
ג. ביטול בשישים וטעימת קפילא
מחלוקת הראשונים בסוגיה
עד כאן התייחסנו בעיקר לשאלת טעם האיסור, אך לא עסקנו ישירות בשאלת הכמויות של האיסור וההיתר, והיחס שבין הכמויות לבין הטעם. הגמרא בחולין צז. מתייחסת לכך:
דאמר רבא: אמור רבנן בטעמא, ואמור רבנן בקפילא, ואמור רבנן בששים. הלכך: מין בשאינו מינו דהיתרא - בטעמא, דאיסורא - בקפילא, ומין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא - בששים.
כאשר איסור והיתר התערבו, נותנים לגוי[10] לטעום ולבדוק אם יש טעם איסור: אם יש טעם איסור התערובת אסורה, ואם לא - היא מותרת. כאשר אין אפשרות לבדוק על ידי קפילא (כאשר מדובר במין במינו, או כאשר אין קפילא), משערים בשישים.
יש לבחון את היחס בין שני הגורמים שהוצגו בגמרא (בדיקת הטעם ושישים), ולקבוע מהי הבדיקה העיקרית. באופן עקרוני נראה כי ההבחנה ביניהם תלויה בשאלה האם על ידי הבדיקה ניתן לדעת אם נותר עוד טעם בבחינת מדד לכך או שיש צורך בפעולת ביטול אקטיבית כמו ביטול ברוב. ניתן לזהות שאלה זו עם השאלה השנייה ביחס לטעם כעיקר - האם החידוש של התורה הוא שהאיסור לא התבטל ברוב, או שהטעם נאסר בפני עצמו. לפי השיטה שהאיסור לא התבטל ברוב יש צורך בביטול אקטיבי של גוף האיסור, ואילו לפי השיטה שהאיסור הוא בטעם בלבד, מספיק לוודא שאין כבר טעם באמצעות המדד לכך.
בשאלת היחס שבין טעם לבין שישים מצאנו ארבע דעות בראשונים:
א. הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט"ו, ל) סבור שיש לבדוק לכתחילה על ידי קפילא, ובדיקה זו היא שקובעת ללא תלות בשאלה אם יש שישים או לא. במצב בו אין אפשרות לבדוק את הטעם, כגון במין במינו או שאין גוי, יש לבדוק אם יש ביטול בשישים.
ב. רש"י (חולין שם, ד"ה "בשישים") סבור כי יש צורך גם בטעימת קפילא וגם בשישים, ולא ניתן להסתפק באחד מהם. מדבריו מוכח כי הוא סבר שמלבד הסימן לכך שלא נותר טעם, יש גם לבצע פעולת ביטול לאיסור כמו ביטול ברוב הקיים ביבש ביבש.
ג. התוספות (חולין צט. ד"ה "אלא במאי") והרא"ש (חולין, ז', כט) סבורים כי ניתן להסתפק או בבדיקת קפילא או בשישים, ואין עדיפות לאחד על השני. לדבריהם, מטרת שתי הבדיקות היא רק סימן לטעם, ואין הבחנה ביניהן.
ד. לדעת הר"ן (חולין, לד. באלפס ד"ה "ומין במינו"), אם הוציאו את האיסור ויש רק טעם, די באחת מן הבדיקות; אך אם האיסור עצמו קיים יש צורך בשישים, וטעימת קפילא לא תועיל. לדבריו, ביחס לטעם מספיקה בדיקה, אך ביחס לגוף האיסור יש צורך בביטול ממש.
אופי דין ביטול בשישים
האם הביטול בשישים הוא ביטול הלכתי או ביטול מציאותי?
ניתן למצוא כמה נפקא מינות לשאלה זו:
א. האם יש מקום ל'בעל נפש' להחמיר ולא לאכול ביטול בשישים? האיסור והיתר (כ"ז, טו) כתב שיש להחמיר, ומסתבר שלשיטתו הביטול הוא הלכתי ולא מציאותי. לעומת זאת, הפתחי תשובה (קט"ז, י) כתב שאין להחמיר, ומי שמחמיר נקרא הדיוט; ונראה שלדעתו הביטול הוא מציאותי, כך שאין כל חשש איסור.
ב. דבר שיש לו מתירין. בשיעור שעבר ראינו שהר"ן (נדרים נב.) סובר שדבר שיש לו מתירין לא בטל במין במינו, אך במין בשאינו מינו הוא כן בטל. הט"ז (ק"ב, ה) מסביר שביטול בשישים הוא ביטול מציאותי: האיסור כבר לא קיים, ולכן גם אם מדובר בדבר שיש לו מתירין הוא בטל.
פסק ההלכה
השו"ע פוסק כדעת הרמב"ם, שדי בטעימת גוי, ורק כשאין גוי משערים בשישים (צ"ח, א). לאור זאת, הש"ך (ד) כותב שמעיקר הדין טעימת גוי מספיקה, אפילו כשאנו יודעים בוודאות שאין שישים.
ישנה מחלוקת בשאלה איזה על איזה גוי סומכים בטעימה, ומדוע ניתן לסמוך על הגוי: יש שסברו (רש"י, חולין צז. ד"ה "ליטעמיה") שמדובר באדם רגיל, וסיבת הנאמנות היא "מסיח לפי תומו" (אדם שאינו יודע שסומכים על דבריו - אין חשש שהוא ישקר); ויש שסברו (תוספות, שם, ד"ה "סמכינן") שמדובר בטבח, וסיבת הנאמנות היא שאומן לא ירע את אומנותו (אם יתברר שהוא שיקר, הוא יפגום במוניטין שלו). השו"ע (צ"ח, א) פוסק שגוי נאמן כאשר הוא מסיח לפי תומו, אך הרמ"א (שם) פוסק שלא סומכים כיום על גוי בטעימה, ולכן תמיד משערים בשישים (עיינו ש"ך, סעיף קטן ב).
האם ניתן לתת לישראל לטעום (בדברי היתר, כגון אדם 'בשרי' שרוצה לאכול מאכל שיש חשש שיש בו טעם חלב)? הש"ך (ה) מצטט את העטרת זהב (צ"ח, א) שמחמיר בכך, כיוון שלדעתו היום כבר אין יכולת הבחנה טובה בטעמים, אולם הש"ך עצמו והפרי מגדים (שפתי דעת, ה) מתירים, כיוון שיהודי נאמן. הש"ך מדייק זאת מלשון הרמ"א, שכתב שכיום לא סומכים על "גוי" ולא כתב שלא סומכים על "טעימה": הבעיה היא מצד חשש שקר, ולא מחמת חוסר הבנה בטעמים, כפי שסבר העטרת זהב. ולכן, אדם 'בשרי' שרוצה לאכול עוגה שיש חשש שיש בה טעם חלב, יכול לתת לישראל אחר לטעום את העוגה, ואם הוא איננו מרגיש טעם של חלב - האדם ה'בשרי' יכול לאכול אותה (ובפרט שכל איסור ההמתנה בין בשר לבין חלב הוא מדרבנן).
ד. תערובת מין במינו
דין התערובת
בעבר ראינו כי בתערובת יבש ביבש מין מינו ישנו ביטול ברוב. ישנה מחלוקת תנאים האם יש ביטול בתערובת לח בלח מדאורייתא - לדעת רבי יהודה לא, ולדעת רבנו כן (מנחות כב.).[11]
הר"ן מבאר (נדרים נב.) כי לדעת ר' יהודה ביטול קיים רק כאשר שני המינים מתנגדים אחד לשני - במקרה כזה הרוב גובר, והמיעוט בטל אליו. אולם, כאשר שני המינים זהים אין התנגדות, אלא להיפך - "מעמידו ומחזקו", ולכן האיסור לא בטל, שהרי ישנו טעם של איסור. חכמים סבורים כי יש להגדיר אחרת את המינים: אין להגדירם לפי הרכבם הפיזי, אלא לפי דינם ההלכתי. כיון שכך, גם בתערובת מין במינו יש התנגדות, של איסור והיתר, וההתנגדות מביאה לביטול האיסור המועט ברוב. לאור זאת, הר"ן מסביר מדוע דבר שיש לו מתירין לא בטל: זהות האיסור של דבר שיש לו מתירין קלושה, שהרי יש לו מתירין, ולכן אין התנגדות מספיקה, ואין ביטול.[12]
בע"ז עג: (ובפסחים כט:) נחלקו אמוראים במחלוקת זו: רב ושמואל פוסקים כרבי יהודה, ור' יוחנן וריש לקיש סוברים כרבנן, שמדאורייתא יש ביטול, ורק חכמים הצריכו שישים.
להלכה, רש"י (ע"ז סט., ד"ה "וכן כל איסורים שבתורה") פסק כדעת רבי יהודה, שמין במינו לא בטל, אבל רוב הראשונים פסקו כדעת חכמים, שמין במינו בטל ברוב מן התורה, ורק מדרבנן צריך שישים (תוספות, חולין צז., ד"ה "אמר רבא"; רמב"ם, מאכלות אסורות, ט"ו, א, ו; רשב"א, חולין צז:, ד"ה "מין במינו"), וכן נפסק בשו"ע (צ"ח, א - ב).
גם לפי חכמים ביטול מין במינו חמור יותר מאשר בין בשאינו מינו: דברים שאינם בטלים בשישים, כגון ע"ז ויין נסך שאסורים במשהו, תרומה הנאסרת במאה ועורלה וכלאיים הנאסרים במאתיים, נאסרים רק במקרה של מין במינו, ולא במקרה של מין בשאינו מינו. הסיבה לכך היא שבמקרה של מין במינו הביטול אינו מוחלט, שהרי בסופו של דבר, למרות שלא ניתן לזהות את האיסור, הוא עדיין קיים בצורה הנראית לעין.
דין 'סלק את מינו'
בגמרא במנחות כב: נאמר דין מיוחד בשיטתו של ר' יהודה:
אמר רבא, קסבר רבי יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר - סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.
כלומר, כאשר יש איסור שהתערב ב'מינו וב'אינו מינו', מתייחסים לכך כאילו המין הזהה של ההיתר אינו נמצא ("סלק את מינו כמי שאינו"), והמין השונה של ההיתר מבטל בשישים את האיסור.
אנו לא פוסקים כרבי יהודה, אבל לדין זה השלכה לגבי יין נסך או טבל, שאינם בטלים במינם אפילו באלף, ובטלים בשאינם מינם בשישים: במקרה של יין נסך שעורבב עם יין היתר ונוזל נוסף של היתר, מתייחסים ליין ההיתר כמי שאינו, והנוזל הנוסף של ההיתר מבטל את יין הנסך.
הרשב"א (תורת הבית, בית ד', יא:) לומד מדין 'סלק' של רבי יהודה גם את הדין ההפוך, על פי רבנן, שמין במינו בטל ברוב: כאשר יש איסור שהתערב במינו ובאינו מינו, אין צורך בשישים 'אינו מינו', אלא אומרים 'סלק את שאינו מינו', ומין ההיתר רבה על מין האיסור ומבטלו (ביטול ברוב). השו"ע פוסק כרשב"א (צ"ח, ב).
המהרש"ל (איסור והיתר, ה', טו) והש"ך (ח) חולקים על כך. לדעתם, דינו של רבא (דין "סלק") נאמר רק במסגרת שיטתו של רבי יהודה, שמין במינו לא בטל: הדין שמין במינו לא בטל הוא גזרת הכתוב, ורק בו ניתן לקבל את הדין של 'סלק'. אך כאשר מדובר על מין באינו מינו יש טעם של האיסור, וגם אם יש בתערובת מין היתר ממין האיסור יתכן שהטעם נובע גם מן האיסור. ולא רק מן ההיתר. הש"ך אף לא הסכים לקבל את הרשב"א כפשוטו, ולכן הוא הסביר שגם הרשב"א התיר רק את ה'מינו' (לאחר שטיפת חתיכות ההיתר; ולכתחילה עדיף לקלף את המקום הנוגע ב'אינו מינו' [שו"ת חתם סופר, יו"ד, פ"ז]), אבל ה'אינו מינו' אסור (זאת כאשר מדובר בהיתר מוצק, שהרי בהיתר נוזלי אי אפשר להפריד את מין ההיתר מה'אינו מינו' [שנאסר כעת]). המהרש"ל דחה לגמרי את שיטת הרשב"א, ולדבריו גם ה'מינו' אסור. הט"ז (ה) באר את הרשב"א כך: מין במינו בטל לגמרי והופך להיתר, ולכן הטעם שמורגש הוא טעם של היתר בלבד (כך עולה גם מדברי הב"ח).
החכמת אדם (נ"א, טו) כותב שכאשר יש הפסד ומקום מצווה, ניתן לסמוך על השו"ע הב"ח והט"ז, ולהתיר הכל.
הגדרת מין במינו
ישנה מחלוקת אמוראים האם קביעת המין היא על פי הטעם או על פי השם:
חמרא עתיקא בענבי - דברי הכל בנותן טעם; חמרא חדתא בענבי - אביי אמר במשהו, ורבא אמר בנותן טעם. אביי אמר במשהו, בתר טעמא אזלינן, אידי ואידי חד טעמא הוא, דהוה ליה מין במינו, ומין במינו במשהו. ורבא אמר בנותן טעם, בתר שמא אזלינן, והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, והוי ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם.[13]
(ע"ז סו.).
לדעת אביי הטעם הוא הקובע, ולכן הענבים והיין נחשבים למין במינו; ולדעת רבא השם הוא הקובע, וכיוון שיש להם שם שונה, הרי שהם נחשבים כמין בשאינו מינו. הבית יוסף (צ"ח) כותב שפוסקים כרבא, שהשם הוא הקובע, וכן פסק הרמ"א (צ"ח, ב): אם השם זהה התערובת נחשבת לתערובת של מין במינו, ולא משנה אם הטעם שווה או לא, כדעת רבא. שיטת רבא בעייתית, לכאורה: אם מטרת הביטול בשישים היא להעלים את הטעם או להוות מדד לקיומו, יש להגדיר את המינים על פי הטעם, ולא על פי השם. הרמב"ן (חולין צח:) מבאר שרבא לשיטתו שטעם כעיקר מדרבנן בלבד, ומדאורייתא אין חשיבות לטעם, ולכן יש מקום להגדרות אחרות. הפרי מגדים (שפתי דעת, ו) מציע שהרמ"א אמר דבריו רק לחומרה, דהיינו שאפילו אם הטעם שווה, אין ביטול ברוב אלא אם כן גם השם שווה; אבל אם הטעם שונה, בודאי שזהו מין בשאינו מינו, גם אם השם זהה, וצריך לבטל את הטעם. אולם, הוא מציין שהאחרונים לא פירשוהו כך.
הש"ך (ו) חולק על הרמ"א וסבור שאביי ורבא נחלקו רק בתערובת שאין בה טעם של האיסור בהיתר,[14] אך תערובת שיש בה טעם של האיסור בהיתר תוגדר על פי הטעם.
להלכה, הפרי מגדים (שפתי דעת, ו) כותב שכל האחרונים הסכימו לדעת הש"ך. החוות דעת (ג) כותב שבהפסד מרובה ניתן לסמוך על הרמ"א, דהיינו שכאשר השם שווה יש ביטול ברוב אף טעם האיסור מורגש, ויש לצרף לקולא זו את דעת הסוברים שטעם כעיקר מדרבנן. יש לזכור שמדרבנן דורשים שישים גם במין במינו, גזירה משום מין בשאינו מינו.
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   ישנם כמה מקרים אפשריים בהם מדובר על טעם האיסור ללא גוף האיסור: היתר שבושל יחד עם איסור, ותוך כדי הבישול האיסור העביר טעם להיתר; היתר שבושל בכלי שבושל בו לפני כן איסור, וקיבל את טעם האיסור מן הכלי; איסור מוצק שתוך כדי בישול נמחה לגמרי בתוך היתר; ואיסור נוזלי שהתערבב עם היתר נוזלי. מקרים אלו מוגדרים כטעם האיסור ללא גוף האיסור כיוון שהאיסור איננו לפנינו, ולא ניתן להבחין בו (ועיינו עוד בהמשך).
[2]   לדעת אביי (חולין קח.) לומדים טעם כעיקר מבשר בחלב (הוא קורא לכך בגמרא "טעמו ולא מששו", ולרוב השיטות הכוונה היא לטעם כעיקר). אין בכך חידוש, לדעתו, כיוון שאם היה בכך חידוש אז בבשר בחלב כל טיפה של חלב שנפלה לבשר הייתה אוסרת את התערובת, אפילו אם היא איננה נותנת טעם; ומכיוון שהדין הוא שרק אם יש טעם התערובת אסורה, גם בשאר התורה נותן טעם אסור. רבא חולק על אביי, ומיישב את טענתו בכך ש"דרך בישול אסרה תורה", דהיינו לא יתכן שלא תהיה נתינת טעם, כיוון שמודבר בבישול (עיינו רש"י שם ד"ה "אמר ליה רבא"). רש"י (חולין צח: שם) הסיק מכך שרבא סבור שטעם כעיקר הוא דין דרבנן; תוספות (שם), לעומת זאת, סברו שהוא רק חולק רק על הלימוד מבשר בחלב לשאר התורה, אך הוא מודה שטעם כעיקר אסור מדאורייתא, והמקור לכך הוא געולי נכרים. תוספות (חולין קח. ד"ה "מבשר") מוסיפים שאביי חזר בו, ולמד שטעם כעיקר ממשרת.
[3]   כך סבור הב"ח (צ"ח) בהסבר שיטת רש"י: אפילו מצב בו האיסור היה קיים בתערובת בכמות גדולה של כזית בכדי אכילת פרס, וטעם האיסור מורגש בתערובת, אלא שהאיסור נמחה, מוגדר כ"טעם", ואסור מדרבנן בלבד. הבית יוסף חולק על הב"ח, ולהבנתו רש"י יסבור שבמקרה בו יש כזית בכדי אכילת פרס, והאיסור נמחה, קיים איסור תורה גם לדעת רש"י.
[4]   כך מבין הבית יוסף (צ"ח) ברמב"ם, אך הלחם משנה (שם) מבין אחרת.
[5]   כמובן, כל זאת בתנאי שטעם האיסור מורגש. אם הטעם לא מורגש, גם איסור דרבנן לא קיים.
[6]   אך לא ברור האם הם פסקו כר"ת או כר' חיים.
[7]   זאת רק כאשר מדובר בתערובת מין בשאינו מינו, שהרי רק במקרה זה יש נתינת טעם; אך אם מדובר בתערובת של מין במינו, וידוע שיש רוב היתר אך לא ידוע אם יש ביטול בשישים, מדובר בספק דרבנן, והתערובת מותרת.
[8]   לדעתם, זוהי גם הסיבה לכך שניתן לצאת ידי חובה במצה שהוכנה מאורז ויש בה טעם של דגן - הטעם הופך את כל העיסה לכך שהיא תחשב כדגן.
[9]   עיינו בר' חיים, הלכות מעשה הקרבנות, י', י"ב, שגם עומד על כך כי טעם כעיקר הוא איסור עצמאי על הטעם, ללא תלות בגוף האיסור.
[10]            בהמשך נציין מחלוקת בנושא.
[11]            מקור המחלוקת הוא ערבוב דם הפר ודם השעיר שנעשה במסגרת עבודת יום הכיפורים (ויקרא, ט"ז, יח). דם הפר מרובה מדם השעיר, ולמרות זאת התורה קוראת לתערובת "דם הפר ודם השעיר", ומכאן לומד רבי יהודה, שמין במינו אינו בטל. חכמים חולקים עליו, וסבורים שמין במינו בטל ברוב; ודם השעיר לא מתבטל כי העולים למזבח לא מבטלים זה את זה.
[12] להסברים נוספים עיינו בדעת הראב"ד (הובא ברשב"א חולין צח: ד"ה "אי") ובגרי"ז על זבחים עט.
 
[13]            תרגום והסבר:
     יין ישן (של איסור) שהתערבב עם ענבים, לדברי הכל הוא בטל אם אין טעם של יין בענבים. יין חדש (של איסור) שהתערבב עם ענבים - לדברי אביי הוא אוסר במשהו, ולדברי רבא הוא בטל אם אין טעם של יין בענבים. אביי סובר שהיין אוסר במשהו כיוון שטעם היין זהה לטעם הענבים, ולכן הם נחשבים למין במינו, שאסור במשהו (על פי שיטת רבי יהודה). רבא סובר שהיין בטל אם טעמו אינו מורגש כיוון שהשם הוא הקובע, ומדובר בשני שמות נפרדים, ולכן הם נחשבים למין בשאינו מינו, שבטל אם טעמו אינו מורגש.
[14]            לדבריו, מדובר בגמרא בתערובת של דבר שיש לו מתירין או יין נסך, שלא בטלים במין במינו.