סנהדרין | דף עא | עונשו של בן סורר ומורה

"בן סורר ומורה נידון על שם סופו: ימות זכאי ואל ימות חייב" (משנה עא ע"ב).

"תניא: רבי יוסי הגלילי אומר... הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו, ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב" (גמרא עב ע"א).

על פי זה הסבירה הגמרא כמה מדיני הזלילה והסביאה של בן סורר ומורה (בסו"מ), שאין הוא חייב אלא באופן שיימשך ויורגל בכך. לדוגמה: אינו חייב אלא על בשר שלא שהה אפילו לילה אחד, שאם לא כן, אינו נמשך אחריו (ע ע"א); אכל בחבורת מצוה, פטור – "כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך" (ע ע"ב); אינו נעשה בסו"מ עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים, "דשכיח ליה ולא בעית" (עא ע"א).

הראיה הטובה ביותר שבסו"מ נידון על שם סופו היא עצם שאלתו של רבי יוסי הגלילי:

"וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?!"

ואולם, יש גם הלכות שאינן עולות בקנה אחד עם הסבר זה. לדוגמה: רבי יוסי ברבי יהודה פוסק כי אינו נעשה בסו"מ עד שיגנוב כסף ששייך הן לאביו הן לאמו – דבר שאינו שכיח (ואף עצם מציאותו אינה פשוטה, עד שהגמרא צריכה לחפש היכי תמצי לכך). הוא הדין לתנאי שהן אביו הן אמו ירצו בעונש: אם נידון על שם סופו – מה עניין רצון אביו ואמו לכאן?!

מהלכות אלו נראה כי חטאו של בסו"מ אינו ממוקד בעתיד, כי אם בהווה, דהיינו במרד בהורים – כפשוטה של הפרשה:

"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" (דברים כ"א, יח–כא).

הפרשה אינה מזכירה כלל את עתידו של בסו"מ; החטא הוא המרד בהוריו, ומשעה שמרד בהם, הריהו מוגדר כרע שיש לבערו.

אתמול הצענו דרך ליישב את הסתירה: בסו"מ אכן נידון על שם סופו, והמרד בהורים ובחברה הוא הסיבה שאין לו תקווה לעשות תשובה.

ברם, ייתכן שאכן לפנינו דרך אחרת בביאור דין בסו"מ, ולפיה בסו"מ נהרג בגלל המרד בהוריו. דרך זו, אפשר שהיא מתבטאת גם בדברי הירושלמי על המשנה:

"צפה הקב"ה שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות וסופו לשכח את תלמודו".

המילים "וסופו לשכח את תלמודו" – מה טיבן? וכי אין די בזה שיקפח את הבריות ויהרוג את הנפשות?! דומה שעניינה של תוספת זו לבאר את מוקד הבעיה שבמרידת בסו"מ. התורה מבוססת על העברת המסורת מדור לדור. על כן ניתוק השלשלת בדור מן הדורות קשה הרבה יותר מעצם קלקולו של אותו דור: התורה שלמד מהוריו תישכח, ונמצא תלמודם של הדורות הבאים חסר, והרי זה בגדר מעוות לא יוכל לתקון. הווה אומר: עיקר חומרתו של המרד אינה במה שקורה כעת, אלא בנזקיו לדורי דורות.

ייתכן שהירושלמי הבין כפשט המקראות, שבסו"מ נענש על מעשיו כעת, ולא על שום העתיד לבוא. ואכן, בירושלמי איננו מוצאים כלל את סברת 'מימשיך', והוא מבאר את כל הדינים הללו כגזרת הכתוב. עם זה, צודק רבי יוסי הגלילי באמרו כי לא ייתכן שבסו"מ נהרג על אכילת בשר ושתיית יין; עיקר העבֵרה הוא המרד בהורים, והעונש האיום, תכליתו שימור המסורת – "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".