טעם עכבר ויסוד היתר נותן טעם לפגם

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

עבודה זרה דף סח – טעם עכבר ויסוד היתר נותן טעם לפגם

"ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא; אסריה רב לההוא שיכרא" (סח ע"ב).

בגמרא מובאות כמה אפשרויות להבנת האיסור. אפשר שרב אוסר נותן טעם לפגם. אפשר שסבר שהעכבר נותן טעם לשבח. אפשרות שלישית הציע רב ששת:

"בעלמא סבר רב: נותן טעם לפגם מותר; והכא חידוש הוא, דהא מימאס מאיס, ובדילי אינשי מיניה, ואפילו הכי אסריה רחמנא – הלכך נותן טעם לפגם נמי אסור".

לדברי רב ששת, רב מסכים שנותן טעם לפגם מותר, ואף מודה שהעכבר נותן טעם לפגם, ואף על פי כן אסר את השיכר, מפני שאיסור עכבר הוא "חידוש". חידוש זה – מה טיבו? ביאר הר"ן (לב ע"ב מדפי הרי"ף):

"כיון דמימאס מאיס ובדילי אינשי, הוה ליה כנבילה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא כדאיתא בגמרא, ואפילו הכי אסריה רחמנא, הלכך כיון שחדשה בו תורה איסור, אף טעמו אוסר אף על פי שהוא פוגם".

לפי פירוש הר"ן, מצד דיני איסור והיתר הרגילים היה עכבר צריך להיות מותר בגלל מאיסותו, כמו נבלה "סרוחה מעיקרא" (לעיל עמוד א). אף על פי כן אסרתו התורה, ומכאן שאיסורו יוצא דופן, ואינו ניתר בנותן טעם לפגם. (לעניות דעתי, זהו הביאור הפשוט בדברי רב ששת. רש"י פירש אחרת, כפי שנראה להלן.)

ברם, דומה שעצם קיומה של האפשרות השלישית אינו ברור. רבא התלבט אף הוא בהבנת טעמו של רב, ולא הציע אפשרות זו. מדוע לא קיבל רבא כלל את סברתו של רב ששת שאיסור עכבר עשוי להיות "חידוש"?

מסתבר שהדבר תלוי בהבנת דין נותן טעם לפגם. אתמול ראינו את מחלוקת הר"ן והרשב"א ביסוד ההיתר. ככלל נראה שהרשב"א ביסס את ההיתר על ביטול האיסור, ואילו הר"ן – על העדר ההנאה. ונראה שמעמדו של העכבר כנותן טעם לפגם תלוי במחלוקת זו. כיצד?

אם נותן טעם לפגם מותר כי האיסור בטל, כדעת הרשב"א, אין טעמו המקורי של העכבר חשוב כהוא זה לנידוננו; בין כך ובין כך, אין האיסור חשוב כלל בתערובת, והוא בטל ברוב. אבל לדעת הר"ן, שנותן טעם לפגם מותר משום שאין בו הנאת אכילה, עשויה להיות חשיבות גדולה לטעמו של העכבר: אם העכבר נאסר למרות טעמו הרע, הרי שמלכתחילה לא הנאת האכילה היא שנאסרה, כי אם מעשה האכילה, ואם כן, אין היתר נותן טעם לפגם שייך בו.

אמנם פירוש זה ל"חידוש" שבאיסור עכבר אינו מוסכם על כל הראשונים. רש"י פירש אחרת. לפי פירושו, לא היה לתורה צורך לאסור עכבר, כי אנשים נמנעים ממילא מאכילתו, ובחירתה לאסרו בכל זאת משמעה שלפנינו דין מחודש, שאין למדוד אותו בגדרי ההלכה הרגילים. פירוש זה יכול להלום גם את דעת הרשב"א, שהיתר נותן טעם לפגם בנוי על ביטול ברוב.

הרב ברוך וינטרוב