טעמי מצוות הקרבנות

  • הרב חיים נבון
טעמי מצוות הקרבנות
 
א. המטרה של מצוות הקרבנות
את דיונו בקרבנות, בפרק לב מן החלק השלישי במורה, פתח הרמב"ם בקביעה ביולוגית: כל בעל חיים מתפתח בהדרגתיות. הקביעה הזו נכונה הן בנוגע למרחב הן בנוגע לזמן. בממד המרחב הרמב"ם מתאר כיצד הופך העצב הרך בהדרגה לגיד קשה. בממד הזמן, כל אחד מאתנו רואה לנגד עיניו את ההתפתחות ההדרגתית של תינוק לאיש. "בדומה להנהגה זו ממש", כתב הרמב"ם, "באו דברים רבים בתורתנו, כי אי אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת אחת". הווה אומר: מהקביעה הביולוגית אפשר ללמוד לקח חינוכי; פעמים רבות התורה מחנכת את בני ישראל בהדרגה, מתוך הבנה שאי אפשר לקפוץ מיד לשלמות הרצויה.
עצם ההיקש מתהליך ביולוגי לתהליך רוחני אופייני מאוד לרמב"ם. אנו רגילים לראות חיץ בין עולם הטבע לעולם הרוח, בין העובדות לבין הערכים. זוהי חלוקה רווחת מאוד בפילוסופיה המודרנית, לפחות מאז דיוויד יוּם. אך הרמב"ם שלל את ההפרדה הזו. לדעתו, הקב"ה מנהיג את הטבע בדיוק באופן שהוא מנהיג את עולם הרוח והערכים. לכן הוא טוען שמהתבוננות בטבע נוכל ללמוד ערכים מוסריים, ועל ידי חיקוי ערכים אלו נוכל לקיים את מצוַות "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כ"ח, ט). ובדומה לזה, מתוך התבוננות בטבע נוכל ללמוד על הערך של התפתחות הדרגתית וליישם אותו גם בעולם הרוח.
איך כל זה קשור לקרבנות? לדעת הרמב"ם, גם עבודת הקרבנות היא תולדת ההכרח למעבר הדרגתי מעולם של אלילות לעולם של עבודת ה' אמתית:
כאשר שלח הא‑ל את משה רבנו לעשות אותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן... לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו, בהתאם לטבע האדם, אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו... לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה, והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה.
לדעת הרמב"ם, התרומה המשמעותית של הקרבנות לעולם הרוח שלנו לא התמקדה ב"עשה טוב", אלא ב"סור מרע": הקרבנות באו לסייע לבני ישראל לפרוש מעבודת האלילים. מכיוון שבאותה עת סגד כל העולם לאלוהיו בקרבנות, לא היו בני ישראל מוכנים לקבל תורה שאין בה קרבנות. לכן הורה להם הקב"ה להקריב לו, ולא לאלילים. לוּ ציווה לעבדו בלא קרבנות, "הדבר היה דומה כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את הא‑ל, והיה אומר: הא‑ל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשה כלל".[1]
הנרבוני פירש כי אין כוונת הרמב"ם שהקרבנות אינם אלא אמצעי שבדיעבד, להתרחק מעבודה זרה. לדעתו, שיעור דברי הרמב"ם הוא שהקרבנות הם דרך לגיטימית בעבודת ה', והקב"ה בחר דווקא בה, מפני שהיא רווחה מאוד בדורות ההם. אך רבים פירשו את הרמב"ם אחרת, וראו בקרבנות אמצעי להתרחקות מעבודה זרה גרידא. וכן נראה פשט דבריו של הרמב"ם.
לדברי הרמב"ם, אופיים של הקרבנות כאמצעי בלבד הטביע חותם על דיני הקרבן:
מכיוון שאופי זה של פולחן, כלומר הקורבנות, הוא מבחינת הכוונה השנייה [=אמצעים], ואילו תפילת הרשות, תפילת החובה וכיוצא בהן ממעשי הפולחן קרובים יותר אל הכוונה הראשונה [=מטרות] והכרחיים להשגתה, שׂם בין שני המינים הבדלה גדולה. כי מין זה של פולחן, כלומר הקרבת הקורבנות, אף על פי שהוא לשמו יתעלה, לא הוטל עלינו כמו שהיה בראשונה, כלומר שיוקרב בכל מקום ובכל זמן... כל זה נאסר, והוא קבע את הקרבת הקורבנות בבית אחד... ולא יוקרב במקום אחר... ולא יהיה כהן אלא בעל ייחוס מסוים. כל זאת להמעיט מין זה של פולחן, ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא הצריכה חוכמתו שיימנעו ממנו כליל. אבל תפילת הרשות ותפילת החובה אומרים בכל מקום וכל מי שמזדמן. וכן הציצית, המזוזה, התפילין ושאר העבודות הדומות להם.
אלו דברים חריפים מאוד. לדעת הרמב"ם, גם תפילה והמצוות הדומות לה הן אמצעים למטרה, שהיא ריכוז המחשבה בקב"ה. אבל מצוות אלו הן אמצעים הקרובים למטרה. לעומת זאת, הקרבנות הם אמצעי רחוק, שהקדושה הנעלה של היעד כמעט שאינה ניכרת בו. כל עניינם להרחיק את האדם מן העבֵרה, והם קשורים בנסיבות היסטוריות מסוימות. על פי זה פירש הרמב"ם את כל דיני ריכוז הפולחן המופיעים בספר דברים. בספר דברים התורה מגבילה מאוד את עבודת הקרבנות, ותובעת לרכז אותה אך ורק בבית המקדש, שיוקם במקום אשר יבחר ה'. הנטייה הראשונית שלנו היא לומר שהמגבלות הרבות על עבודת הקרבנות נובעות מחשיבותה ומקדושתה. הרמב"ם אומר את ההפך הגמור: יש כל כך הרבה מגבלות על עבודת הקרבנות כדי למעט בה ולצמצם את היקפה, שהרי אין היא חשובה כל כך.
על פי תפיסה זו ביאר הרמב"ם את מתקפתם של הנביאים על התמקדות העם בעבודת הקרבנות: "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'?!" (שמ"א ט"ו, כב); "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' " (ישעיהו א', יא); "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא‑לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ירמיהו ז', כב–כג). בייחוד התעכב הרמב"ם על דברי ירמיהו (אולי משום שישעיהו הדגיש את הביקורת החברתית, ואילו בפסוקי ירמיהו הדגיש הרמב"ם את הביקורת על האמונה הדתית):
דברים אלה היו קשים לכל מי שראיתי את דבריו או שמעתי אותם. הם אומרים: כיצד אומר ירמיה על הא‑ל שהוא לא ציוונו על דברי עולה וזבח, בעוד רוב המצוות באו לזה דווקא? כוונת הדברים היא מה שהבהרתי לך, כי הוא אמר: הכוונה הראשונה הייתה רק שתשיגו אותי, ולא תעבדו את זולתי... ציווי זה להקריב ולפנות אל הבית לא היה אלא לשם השגת יסוד זה, ולמענו העברתי עבודות אלה לשמי, כדי שיימחו עקבות עבודה זרה... ובאתם אתם וביטלתם תכלית זאת... כי אתם הטלתם ספק במציאותי... ועבדתם עבודה זרה... והמשכתם לפנות אל היכל ה' ולהקריב קורבנות.
איך יכול ירמיהו לטעון שהקב"ה לא ציווה את בני ישראל על דברי עולה וזבח כשהוציאם מארץ מצרים? הרי במדבר שמעו ישראל ציוויים רבים על עבודת הקרבנות! הרמב"ם השיב שכוונת ירמיהו לומר שהקרבנות הם אמצעי, ולא מטרה. כאשר מקריבים קרבנות לה', ובד בבד ממשיכים לעבוד עבודה זרה, הקרבנות אינם ממלאים את ייעודם כאמצעי לביעור עבודה זרה, ואם כן, אין בהם שום ערך.[2]
ב. הביקורת על הרמב"ם
דברי הרמב"ם בנושא הקרבנות עוררו ביקורת חריפה, שבמובן מסוים נגעה לא רק לדבריו על הקרבנות, אלא להיבטים נרחבים בתורת טעמי המצוות שלו. הרמב"ם עצמו כבר חזה היבט מסוים של הביקורת הזאת. "יודע אני", כתב, "שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה". מהו הקושי הנפשי המרתיע כל כך הגלום בעמדה זו?
כיצד יבואו ציוויים ואיסורים ומעשים גדולים ומפורטים מאוד, בזמנים קבועים, והם כולם בלתי מכוונים לעצמם, אלא למען דבר אחר, כאילו זאת תחבולה שחיבל הא‑ל לנו, כדי שישיג את כוונתו הראשונה? מה מונע אותו יתעלה לצוות עלינו את כוונתו הראשונה, ולתת לנו יכולת לקבל זאת?
רבים ממבקרי הרמב"ם אכן תקפו בחריפות את תפיסתו שהקרבנות הם אמצעי חינוכי-פדגוגי בלבד, ולא מטרה בפני עצמה. אך הרמב"ם נתן לביקורת הזו ניסוח מיוחד. הוא שׂם בפי מבקריו את השאלה הפילוסופית הזאת: מה מונע מהקב"ה להסתפק בציווי ישיר לא לעבוד עבודה זרה, ובד בבד לתת לבני ישראל את היכולת הנפשית לעשות את המהפך הזה? על שאלה זו יש לרמב"ם תשובה נחרצת:
שאף על פי שהנסים הם השתנות טבעו של נמצא מפרטי הנמצאים, הרי את טבעם של פרטי בני אדם אין הא‑ל משנה בשום אופן על דרך הנס.
הקב"ה אינו פוגע בבחירה החופשית, ואינו 'מעניק' לבני אדם יכולות נפשיות שמעבר לכוחם האמתי (אף שהוא יכול, כמובן, לעשות זאת). על כן גם בתורה אין קיצורי דרך חינוכיים. הרמב"ם הביא הוכחה לטענתו מפרשה אחרת בתורה. כשיצאו ישראל ממצרים, הוליכם הקב"ה במסלול עקלקל בכוונת מכוון: "וְלֹא נָחָם אֱ‑לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱ‑לֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג, יז). מה התועלת בהארכת המסע? היו שהסבירו שכך תיחסך מהעם ההיתקלות הצפויה בכוחות המשמר המצריים שעל דרך המלך ממצרים לעזה. אחרים ביארו שאם ילכו בדרך עקלקלה, לא יוכלו בני העם לשוב למצרים, אפילו ירצו בזה, כי לא יֵדעו את הדרך. הרמב"ם הציע פירוש אחר. פירושו מסתבר מאוד בפשט הכתובים, ומדגיש את ההיבט החינוכי שבעניין:
שאין מִטבע האדם שיתחנך על שירות של עבדות בחומר ובלבנים ובמה שדומה להם, ואחרי כן מיד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת בילידי הענק.
לדעת הרמב"ם, הקב"ה האריך את מסעם של בני ישראל על מנת שיעברו בינתיים תהליך חינוכי של התעצמות נפשית. רק בסופו של תהליך זה יוכלו להילחם ב"יְלִידֵי הָעֲנָק" של כנען (ראה במדבר י"ג, כב, כח). וכשם שאת המהפך הנפשי הזה לא חולל ה' בדרך נס, כן הדבר בקרבנות. למען האמת, לולא נמנע ה' מהתערבות בבחירתנו החופשית, היה יכול לוותר על כל השכר והעונש שבתורה, ולתכנת אותנו לשמור את מצוותיו באופן אוטומטי.
כאמור, הרמב"ם התמודד עם ניסוח מסוים של הביקורת עליו. אך אפשר לנסח את הביקורת על הרמב"ם גם באופן חריף יותר. אנו מקבלים את הנחת הרמב"ם, שלעתים הקב"ה משתמש באמצעים חינוכיים כדי לקדם את בני האדם. אך כלום אפשר לראות בקרבנות, התופסים מקום כה מרכזי בתורה, רק אמצעי חינוכי שבדיעבד? יתרה מזו: אמצעי חינוכי זה נוגע רק לזמן מסוים ולתקופה מסוימת; מדוע כָּלל הקב"ה את דיני הקרבנות בתורתו הנצחית, אם כל עניינם לפתור בעיה חינוכית הנוגעת רק לעידן מסוים?
על כך יכול הרמב"ם להשיב רק בהדגשת ערכם הגדול של אמצעים חינוכיים. בעזרת הקרבנות והמצוות הדומות להם, נמחתה העבודה הזרה מעַמֵנו. ומדוע לא בטלו אף הקרבנות ונמחו מן התורה? על כך היה הרמב"ם משיב, מן הסתם, שלוּ ניתנה התורה לשינויים תכופים, היה הדבר מערער את אמון ההמון בה, וכפי שכתב במקומות אחרים: "לא ראוי לקשור את הדברים שהתורה מתכוונת אליהם כוונה ראשונה, לא בזמן ולא במקום, אלא הדינים יהיו מוחלטים וכוללים" (חלק ג פרק לד); "הוא אסר להוסיף או לגרוע, ואמר: 'לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו' (דברים י"ג, א), כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה, ולאמונה שאין היא מאת הא‑ל" (שם פרק מא).
תשובה זו לא הייתה יכולה להניח את דעתם של מתנגדי הרמב"ם בנקודה זו; עד כדי כך שלאחר לימוד דברי מורה נבוכים על הקרבנות טען הרב יעקב עמדין כי לא ייתכן שהרמב"ם, מחבר ספר משנה תורה, הוא גם מחבר המורה.[3]
נתבונן בדברי הביקורת שהטיח ברמב"ם הרמב"ן, דברים המייצגים היטב את מבקרי הרמב"ם בנקודה זו:
והנה הם [=דברי הרמב"ם במורה נבוכים] דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם 'לחם אשה לריח ניחוח' (ויקרא ג', טז)...       
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן וייטב בעיני ה'... 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו' (בראשית ד', ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל. ובלעם אמר 'את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח' (במדבר כ"ג, ד), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל הא‑להים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקרבנות, 'את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי' (שם כ"ח, ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון, רק שוללות עבודה זרה מדעת השוטים.      
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא‑להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו... ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.    
ועל דרך האמת, יש בקרבנות סוד נעלם...            
                                    (פירוש הרמב"ן על ויקרא א', ט).
הרמב"ן פתח את דבריו בהתקפה על הרמב"ם. ראשית, טעמו של הרמב"ם גורע מערכם וחשיבותם של הקרבנות. שנית, הרי הבל ונח הביאו קרבנות לה', עוד בטרם הייתה עבודה זרה בעולם כלל. הרמב"ן הציע טעם אחר לקרבנות: האדם המביא קרבן מרגיש חוויה דתית, כאילו הוא מקריב את עצמו לקב"ה, כי כך היה ראוי לו מעיקר הדין, על פי חומרת חטאיו. הרמב"ן רומז שטעמו אינו סופי ומוחלט, והטעם האמתי גנוז בתורת הקבלה. אך הוא מביא טעם "מתקבל ומושך את הלב", שאכן משך את לבם של חכמי ישראל בכל הדורות.
בספרו The Halakhic Mind ניתח הרב סולוביצ'יק את ההבדל המהותי שבין הרמב"ם והרמב"ן בנושא זה, מתוך הפרספקטיבה הפילוסופית המיוחדת שלו. נצטט (בתרגום חופשי) רק פסקה אחת מדבריו (עמ' 131, הערה 108):
מבחינה פילוסופית, פירוש הרמב"ן עולה במידה רבה על פירושו של הרמב"ם. בעוד שההיבט הסיבתי בפירוש הרמב"ם במורה נבוכים הוא אינסטרומנטלי לחלוטין, פירושו של הרמב"ן חודר לעצם המושג הסבוך של קרבן.
בחיבור זה ניתח הרב סולוביצ'יק גישות שונות לפילוסופיה של הדת. בהקשר שלנו, הוא ראה בהבדל בין הרמב"ם לרמב"ן בנושא טעמי מצוות הקרבנות ביטוי אופייני להבדל בין שתי גישות עקרוניות. הרמב"ם מייצג את הגישה הסיבתית, החוקרת מה הייתה הסיבה שהניעה את הקב"ה לתת לנו מצווה מסוימת. הרמב"ן מייצג גישה שאינה מחפשת סיבה כי אם משמעות; גישה שאינה בודקת למה נתן לנו הקב"ה את המצווה, אלא איך המצווה הזו משפיעה על החיים שלנו. לכן הרמב"ם פונה לעָבר, ואילו הרמב"ן מעלה הסבר נצחי, הרלוונטי בכל תקופה.
אך הרב סולוביצ'יק הוסיף והסתייג: הגישה הסיבתית הזו אופיינית לרמב"ם רק במורה נבוכים; במשנה תורה התמונה אחרת לחלוטין. ואכן, דבריו של הרמב"ם במשנה תורה בעניין הקרבנות שונים למדיי מדבריו במורה:
ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול...   
שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול.        
הרי נאמר בתורה 'ושמרתם את כל חֻקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם' (ויקרא י"ט, לז; כ, כב). אמרו חכמים: ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים. והעשייה ידועה, והיא שיעשה החוקים, והשמירה – שיזהר בהן, ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים. והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם; והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע...                                                  
וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן. אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר 'ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' (שם י"ח, ה)                             (רמב"ם הלכות מעילה פ"ח ה"ח).
דברי הרמב"ם כאן שונים מאוד אף מדברי הרמב"ן. במשנה תורה לא ניסה הרמב"ם כלל לתת טעם לקרבנות. הקרבנות הם מכלל החוקים, דהיינו "המצוות שאין טעמן ידוע". גם למצוות אלו יש טעם, אך הוא נסתר מאתנו.
לסיכום הלימוד של פרקי טעמי המצוות ברמב"ם, נביא את ביקורתו הכללית של רש"ר הירש על גישתו של הרמב"ם בסוגיות אלו:
המצוות אין הן לדעתו אלא גורמים מדריכים – וגורמים שיש בהם צורך – לקראת ההכרה, ותריס מפני טעות – במקצת תריס רק מפני טעויות חלקיות, שאינן קיימות אלא קיום זמני בדעות האליליות. כך נעשו המשפטים וכן המצוות לכללי חוכמה; החוקים נעשו לתקנות הבריאות, שמעוררות רגשות ומשמשות מגן מפני תעתועים ארעיים; הדעות – נעשו קצתן הכנות לעיונים ולתכליות אחרות; וכל אלו אינם מיוסדים על מהותם הנוכחית של העניינים, אינם נובעים מתוך תביעותיהם הנצחיות...            (רש"ר הירש, אגרות צפון, עמ' סח)
 
 
 

[1]   יש כאן רמז – שאינו מוסווה ביותר – שלדעת הרמב"ם אכן מחשבה טהורה חשובה יותר ממעשה, ואפילו יותר מתפילה.
[2]   עוד העיר הרמב"ם שאפשר לפרש את דברי ירמיהו כמכוונים לציוויים הספציפיים שנאמרו לישראל במרה, סמוך לאחר צאתם ממצרים. ציוויים אלו לא נגעו לדברי עולה וזבח, אלא לשבת ולדינים (ראה שמות ט"ו, כה–כו, ובפירוש רש"י שם על פי חז"ל).
[3]   וזה לשונו: "ואיך אפשר לצייר ששני החבורים (רוצה לומר, ספר הי"ד [החזקה] וספר מורה נבוכים) יצאו מתחת יד מחבר אחד, הלא לפי דברי ספר מורה נבוכים כל הלכות קדשים הארוכות והעמוקות כמעשה הבל המה, להג הרבה ויגיעות בשר יחשבום בלי ספק המתפלספים, ההולכים בעקבותיו... וכמשפט הזה יגזרו על הלכות טומאות וטהרות נגעים ואהלות, הרבות העמוקות ורחבות אין חקר לדקדוקי דיניהם, לדברי בטלה וריק יחשבו גם הם אצל העקשים ונלוזים, הנבוכים בארשׂ ספר מורה נבוכים. ולפי דעתם אין להאשימם, אחר שמצאו מקום לטעות בדברי רבם... על כן אי אפשר ליחס ספר מורה נבוכים אל הרמב"ם, שזכה וזיכה את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. תקלה כזו כספר מורה נבוכים, שהכשיל רבים בתורה בלי ספק בעולם, מי יודע כמה מאות ואלפים יצאו מן הדת בסבת זה, והיא הסבה הקרובה לחורבן קהלות מישראל הרבות הגדולות ועצומות, ועקירתן מארץ ספרד וצרפת בכלל... ואלמלא לא היה נמצא בספר מורה נבוכים רק דבר זה בלבד, רוצה לומר מה שכתב טעם הקרבנות, ראוי לגזור עליו שריפה" (מטפחת ספרים פרק ח, עמ' פח).