טענת "פרעתי"

  • הרב שמואל שמעוני

א. הקדמה

בשיעורים הקודמים הוזכר מידי הפעם הכלל היסודי "המוציא מחברו עליו הראיה". היישום הפשוט לכלל זה הוא במקרה של אדם התובע מחברו סכום כסף שהלוה לו, והלה טוען "לא היו דברים מעולם".

יישום מעט יותר מורכב הוא במקרה שהנתבע מודה בהלוואה, אך טוען שכבר פרע את החוב. מעניין לציין, שעל פי הדין הנהוג במדינת ישראל ובעוד מדינות בעולם, במצב זה[1] על הנתבע להביא לראיה לטענתו, ובלעדיה - הוא חייב לשלם. כפי הנראה, גישה זו אינה חדשה, שכן כבר משו"ת הרשב"א (חלק ו', סימן רנ"ד), בתשובה מפורסמת העוסקת ביחס לדינא למלכותא בדיני ממונות, עולה שכך היה הדין בערכאות הגויים. הרשב"א מביא זאת בתור דוגמה מובהקת לגזל על פי דין תורה:

והמלוה את חבירו שלא בעדים אינו נאמן לומר פרעתי?! ומי שגובה כן ע"י ערכאות הגויים ודאי גזלן הוא!

ואכן, מהמשנה בשבועות לח: עולה בבירור שגם כאשר הלווה טוען "פרעתי", חובת הראיה מוטלת על התובע. בשיעור שלפנינו נעסוק בנושא זה.

ב. המלווה את חברו בעדים

מחלוקת האמוראים בשאלת המלווה את חברו בעדים

כפי שמובא בסוגייתנו (יח.), ונידון בהרחבה בסוגיה בשבועות מא.-מא:, האמוראים נחלקו לגבי הלוואה שנעשתה בפני עדים - האם גם בה נאמן הלווה לטעון שהוא פרע את החוב, או שמא נאמר ש"המלווה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים", דהיינו שהלווה יתחייב לשלם במידה והוא לא יביא עדים שיעידו שהחוב נפרע.

מה פשר הדעה שהמלווה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים? אם הכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ואדם נאמן גם בטענת "פרעתי", מדוע משנה העובדה שהוא לווה בפני עדים?

שיטת הרשב"א

הרשב"א בחידושיו לשבועות התייחס לשאלה זו, וכתב:

"המלוה את חבירו בעדים" - שהעמיד עדים בהלואה, דהוה ליה כאילו אמר ליה: "בעדים אני מלוה אותך, בעדים פרע לי", ולפיכך או יתן או יביא ראיה שנתן.

מדברי הרשב"א עולה שמצד הדין הבסיסי אכן ניתן היה לקבל את דברי הנתבע, ולומר שעל התובע להביא ראיה שהחוב לא נפרע. אולם, קבלת ההלוואה בעדים מתפרשת כהתחייבות מדעת של הלווה לפרוע בעדים, שכן ברור ממעשיו של המלווה שזהו תנאי להלוואה. כלומר, הלווה מוותר על חלק מזכויותיו במסגרת דיני טוען ונטען, ומתחייב לכך שרק פירעון בפני עדים ייחשב לפירעון קביל.

שיטת הר"ן

גישה שונה העלה הר"ן בחידושיו שם:

שאין הענין מטעם שעבוד, אלא מפני שכל שהלוהו בעדים...אנו אומרין שודאי אין הלוה פורעו בלא עדים, ואי טעין ואמר "בלא עדים פרעתיו", אמרינן דודאי שקורי משקר, דכיון שהמלוה יכול לברר הלוואתו על פי עדים...אין הלוה עשוי לפרוע לו אלא בעדים, כדי שלא יחזיקנו המלוה בין הבריות בלוה ואינו משלם...ששמו חכמים דעתן של בריות שכל הלוה בעדים אינו פורע אלא בעדים, שכיון שהוא רואה דאיהו לא מהימן ליה למלוה, שהרי אינו מלוהו אלא בעדים, מלוה נמי לא מהימן ליה שלא יתבענו פעם אחרת, ואע"פ שזה מן הדין יכול לומר פרעתי דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אפ"ה אין עשוי לפורעו בלא עדים, שכיון שהמלוה יכול לברר הלוואתו בעדים אף הלוה חושש שלא יוציא לעז עליו, ואינו פורע אלא בעדים, הילכך כי אמר פרעתי בלא עדים אנן סהדי דמשקר.

גם הר"ן מניח שמצד דיני המוציא מחבירו עליו הראיה חובת הראיה על אי-הפירעון היא על התובע, אך לדעתו הוכחה שכזו מתקיימת - אנן סהדי שאדם שרואה שהמלווה אינו סומך עליו ומלוה לו בעדים לא יפרע לו ללא עדים. ממילא, אין צורך לדבר על השתעבדות מצד הלווה.

הצעה חלופית לאור סוגייתנו - שיטת התוספות ישנים

כפי שהדגשנו, הרשב"א והר"ן הניחו כדבר פשוט שגם מ"ד המלווה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים מסכים שבאופן בסיסי חובת הראיה על אי-הפירעון היא על התובע, אלא שישנה סיבה צדדית לכך שטענת "פרעתי ללא עדים" אינה מתקבלת. ברם, אם נעיין בסוגייתנו נוכל להציע כיוון חלופי, שהועלה במפורש על ידי התוספות ישנים על אתר. נבחן את דברי הגמרא (יח.):

וליתני: מודה רבי יהושע, באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן!

משום דקא בעי למיתני סיפא: אם יש עדים שהוא לוה ממנו, והוא אומר פרעתיו אינו נאמן; והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים.

הגמרא רצתה להציע מקרה אחר של מיגו (או הפה שאסר) שבו רבי יהושע יודה לרבן גמליאל, והוא המקרה של אדם שכלל לא היה חייב להודות בהלוואה, אך בחר להודות ולטעון שפרע. מכאן עולה תפיסה מהפכנית - גם כאשר אדם לוה ללא עדים, הוא אמנם יכול לטעון "פרעתי", אך זאת רק משום שיש לו מיגו שיכול היה לטעון להד"מ! כלומר, מצד הדין הבסיסי של המוציא מחברו עליו הראיה, אמנם אדם הטוען שלא לווה באופן בסיסי נאמן, אך אדם הטוען שלווה ופרע באופן בסיסי לא נאמן, ורק המיגו של טענת להד"מ פוטר אותו. נראה שההבדל בין המקרים הוא שכאשר אדם טוען להד"מ, חובת הראיה על ההלוואה מוטלת על התובע; אך כאשר אדם מודה בהלוואה הוא נמצא בחזקת חייב, ועליו מוטלת חובת הראיה להוכיח שהמצב השתנה והוא פרע את חובו. אמנם, המיגו מהווה כלי חזק דיו כדי לפטור אותו.

הגמרא דוחה מהלך זה בטענה שאם כן היה צריך לקבוע שכאשר ידיעתנו על ההלוואה אינה נשענת על הלווה, למשל כאשר יש עדים, לא נקבל עוד את טענתו שהוא פרע. אך קביעה זו, אומרת הגמרא, איננה נכונה מהטעם הבא:

והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים.

משמע מן הגמרא שאין הכי נמי - למ"ד המלווה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים, יסוד הנאמנות לטעון פרעתי במצב שאין עדים הוא רק בזכות המיגו - כל שעדי ההלוואה עושים הוא להפיל מיגו זה, וממילא חזקת החיוב יכולה לחייב. אולם, אנו פוסקים שהמלווה את חברו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, וברור, אם כן, שלא ניתן להשעין את נאמנות הלווה לטעון פרעתי על המיגו בלבד.

כאמור, דברים אלו עולים ממהלך הסוגיה, והם מפורשים בתוספות ישנים:

קס"ד דהמלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים, ואין נאמן לומר "פרעתי" כיון דלית ליה מגו. ומסיק, דקי"ל דאין צריך לפרעו בעדים, ונאמן לומר "פרעתי" אפילו בלא מגו.

הרי לנו הסבר שונה בתכלית למ"ד המלוה את חברו בעדים צריך לפרעו בעדים מהסבריהם של הרשב"א והר"ן. לפי כיוון זה, איננו צריכים למצוא הסבר כיצד עומד המלווה בנטל הראיה, כגון השתעבדות או אנן סהדי, אלא חובת הראיה הבסיסית היא של הלווה, וכל שצריך לעשות הוא לוודא שאין לו מיגו.

נפקא מינות בין התוס' לבין הרשב"א והר"ן

נראה שישנן נפקא מינות משמעותיות בין הגישות השונות. נפקא מינה אחת נוגעת לעדי ההלוואה. לפי גישות הרשב"א והר"ן, מסתבר שמדובר דווקא על עדים שהיו שם מדעת הצדדים, שאז ניתן לפרש את קבלת הלווה כהתחייבות לפרוע בעדים, או לקבוע שאין זה סביר שהוא יפרע ללא עדים. אולם, לפי התוספות ישנים, גם עדים שהתחבאו מאחורי הגדר וכעת באים ומספרים לנו על הלוואה ישללו מהלווה את יכולתו לטעון פרעתי, שכן כעת אין לו מיגו.

נפקא מינה שנייה נוגעת לטענת הפירעון. לשיטות הרשב"א והר"ן, מסתבר שאם הלווה יטען שהוא פרע בפני עדים, אלא שעדים אלו אינם נוכחים כאן ואינם יכולים להעיד על כך - טענתו תתקבל[2]. אולם, לשיטת התוספות ישנים הלווה אינו נאמן על טענת פירעון כאשר יש עדי הלוואה ואין לו מיגו; לכן, הוא זקוק לעדים כדי להוכיח שהוא יצא מחזקת חייב, ואם אין לו עדים הוא - הוא יתחייב לשלם.

נפקא מינה זו עולה לדיון מפורש בסוגיה בשבועות:

אמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי, יכול לומר לך: פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים... רב יוסף מתני הכי, אמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים, ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים - צריך לפורעו בעדים. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי, יכול לומר לו: פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים.

(מא.-מא:).

כפי שהעלינו לעיל, סוגייתנו מושכת בצורה חזקה למדיי לכיוונם של התוספות ישנים, והדבר מקשה על הר"ן והרשב"א. אולם, כעת ניתן לומר שהדבר בעצם שנוי במחלוקת אמוראים פנימית במסגרת מ"ד המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים, והם פירשו את סוגייתם שם כשיטת שמואל, בעוד שסוגייתנו אמורה לשיטת רב אסי, שאינו מקבל את טענת הפירעון גם כאשר הלווה טוען שהוא פרע בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים.

ג. הסבר הדעה שהמלווה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים

המחלוקת בין הרמ"ה לבין הרשב"א ור' יונה

בפתח דברינו הזכרנו שהנאמנות לטעון "פרעתי" פחות מובנת מאליה מהנאמנות לטעון "לא היו דברים מעולם", שכן בטענת "פרעתי" הלווה הוא בחזקת חייב. אחר כך ראינו שבאמת קיימת הבנה במסגרת הדעה שהמלווה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים שהלווה אינו נאמן לטעון "פרעתי" אלא אם כן הוא נהנה ממיגו דלהד"מ. אולם, כפי שמציינת סוגייתנו, הלכה נפסקה כדעה שהמלווה את חברו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים, וברור, אם כן, שהנאמנות אינה נשענת על מיגו.

לכאורה, הסבר הדבר הוא שחובת הראיה של התובע אומרת שעליו להוכיח את קיומו של החוב, ולא רק את יצירתו, וזה כולל הן את ההלוואה והן את אי-הפירעון. אולם, ייתכן שמעיון ברשב"א בסוגייתנו נוכל לעמוד על הסבר שונה.

הרשב"א מביא מחלוקת בשאלה האם כשם שהמלוה את חברו בעדים אינו צריך להחזירו בעדים, כך גם הגוזל את חברו בעדים אינו צריך להחזירו בעדים:

ולתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך נאמן. ופרקינן משום דלא מיתני ליה סיפא אם יש עדים שהלוהו אינו נאמן דקיי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ויש מרבותינו ז"ל שדקדקו מכאן, מדלא אקשינן "וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו גזלתיך והחזרתיו לך נאמן - הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדים שגזלו אינו נאמן", דכשם שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, כך הגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים.

ומסתבר לי דאין זו ראיה, דאפשר לומר שהגוזל בעדים צריך להחזיר לו בעדים, דבשלמא מלוה לפרעון קיימא, אבל גוזל לאו אדעתא דחזרה גזל. והא דלא אקשי הכא "ליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו גזלתיך", משום דלא בעי למינקט הא דרישא באיסורא כלל, דהא אי גזל איפסיל ליה, וכי אמר דעבד תשובה איתכשר ליה, ואע"ג דאינו נעשה גזלן על פי עצמו ליפסל בעדות, מ"מ לא מיתני ליה מתני' אלא בממונא גרידא...

אי נמי יש לי לומר דמדינא בין לוה בעדים בין גוזל בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ומיהו מתקנת חכמים אינו נאמן... והכא היינו טעמא דלא אקשינן וליתני בגזלן משום דבדינא קא מיירי בתקנתא לא מיירי...

בפתח דבריו מביא הרשב"א את שיטת "יש מרבותינו", שהרמב"ן בב"ב לד. מיחסה לרמ"ה, לפיה הגוזל את חברו בעדים אינו צריך להחזירו בעדים; והרשב"א עצמו נוטה לחלוק עליהם. בתירוצו השני הוא מקבל את דבריהם מעיקרא דדינא, ומציע שחכמים תיקנו שהגזלן לא יהיה נאמן בתקנת החזרתי. אולם, מתירוצו הראשון עולה שישנה הבחנה עקרונית בין המלווה את חברו בעדים לבין הגוזל את חברו בעדים:

דאפשר לומר שהגוזל בעדים צריך להחזיר לו בעדים, דבשלמא מלוה לפרעון קיימא, אבל גוזל לאו אדעתא דחזרה גזל.

וכבר קדם לו בחילוק זה רבנו יונה בעליותיו בבבא בתרא:

דכיון דאיכא עדי חטיפה, אינו נאמן לומר "החזרתי", דבהלואה הוא דאמר: "המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים", דכיון דלפורעו קאי נאמן לומר שפרעו, אבל גזלן הרי אינו גוזל על מנת לשלם, לפיכך אינו נאמן לומר "החזרתי", וצריך לשלם בעדים.

(לג: ד"ה ההוא).

מדברים אלו עולה תפיסה מחודשת ביותר לגבי היכולת לטעון "פרעתי". בניגוד להסבר שהעלינו לעיל, נטל הראיה המוטל על התובע אינו כולל הוכחה על קיומו של החוב, דהיינו הלוואה והיעדר פירעון או גזילה והיעדר השבה, אלא רק הוכחה על יצירתו של החוב, דהיינו ההלוואה או הגזילה. מרגע שהוכחה יצירת החוב, הלווה הוא בחזקת חייב ועליו להוכיח שהוא יצא מחזקת חוב. כיצד ניתן, אם כן, להבין את יכולתו לטעון "פרעתי"? נאמנותה של טענה זו מסתמכת על כך שמִלוה "לפורעו קאי". כלומר, טענת הלווה לא יכולה לסתור את חזקת החיוב מבלי להביא ראיה; אך בטענת "פרעתי" אין סתירה שכזו, כיוון שמדובר בהמשך טבעי ומתבקש לאותה חזקה - סופו הנורמאלי של כל מִלוה הוא לפירעון. במקרה של גזל נוצרת מערכת מקבילה לזו של הלוואה, הכוללת חובת השבה וחזקת חיוב; אך כיוון שהשבת הגזלה אינה ההמשך הטבעי של הסיפור, הרי שהגזלן לא נאמן בטענה שהשיב, אף על פי שאין כנגדו ראיה לכך שהוא לא השיב.

הרמ"ה, מסתבר, חולק על מהלך זה, ומבין שנאמנות טענת "פרעתי" אינה מסתמכת על אופייה כהמשך טבעי של סיפור ההלוואה, שכן קשה מאוד לראות בהשבת הגזלה המשך טבעי לגזל. לשיטתו, נראה שחובת הראיה כוללת את קיומו של החוב.

הסברים נוספים לחולקים על הרמ"ה

גם באשר לראשונים החולקים על הרמ"ה, אין הכרח לומר שהם מקבלים את התפיסה העקרונית שהעלינו בר' יונה ביחס לטענת פירעון, שכן ישנם מספר שיקולים נקודתיים ביחס לגזלן שעשויים למנוע ממנו נאמנות לטעון החזרתי:

א. כפי שהציע הרשב"א, ייתכן שמדובר בתקנה דרבנן.

ב. קצות החושן (סימן ע"ט, סק"ה) הציע שיש כאן מעין יסוד של "הוחזק כפרן" ביחס לממון זה.

ג. המהרי"ט בתשובותיו (חלק ב', חו"מ סימן ל"ז הציע כיוון המהווה בעצם קבלה מצומצמת של הרעיון שהעלה הר"ן בהסבר הדעה הדחויה שהמלווה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים:

ואני בעניותי יש לי בטעמן של גדולים הללו שאמרו הגוזל את חבירו בעדים ואמר החזרתי אינו נאמן, לא מפני שהוחזק בחזקת פשע אמר שאינו נאמן, שאדם עשוי הוא לשוב בתשובה חבול ישיב גזלה ישלם, שא"כ אפי' בדבר אחר לא יהא נאמן אם אמר אדם אחר מנה לויתי ממך ופרעתיך, הואיל והוחזק לגזלן בזה. אלא היינו טעמא, דאמרינן חזקה הגוזל את חברו בעדים והוחזק לגזלן לרבים אינו עשוי להחזיר בחשאי, שלא יאמינוהו העולם... ונפקא מינה שאם גזל בחשאי כסבור שאין רואה, ונמצאו עדים אחרי הגדר והוא לא הכיר בהם וכו' החזרתי בחשאי נאמן... כיון דאיכא עדים אחורי הגדר לא הפסיד נאמנותו בכך.

השלכות נוספות לשיטת ר' יונה

אם כן, כיוונו של רבנו יונה רחוק מלהיות פשוט ומוסכם. אולם, נראה שאם נקבל אותו נוכל לבאר בעזרתו מספר נקודות. לא נמצה כאן נושא זה, אלא נסתפק בשתי דוגמאות בלבד[3]:

א. כידוע, במִלוה בשטר הלווה אינו נאמן לטעון "פרעתי", משום שהמלוה יכול לומר לו "שטרך בידי מאי בעי". אם נבין את הדבר כפשוטו - שמדובר בראיה מציאותית לכך שהלווה לא פרע את החוב, שכן אם החוב היה נפרע אז הוא היה דואג לקבל לידיו את השטר - יש לבדוק האם מדובר בראיה חזקה דיה להוציא ממון, שהרי קיימא לן שאין הולכין בממון אחר הרוב. אם נקבל את כיוונו של רבנו יונה, הדבר פשוט - איננו צריכים לחפש ראיה חזקה דיה כדי להוציא ממון: טענה על פירעון ללא נטילת השטר אינה מהווה המשך ישיר, מסתבר ופשוט של מעשה ההלוואה, ועל כן במקרה זה הלווה איננו נאמן.

ב. הגמרא בבבא בתרא אומרת כך:

אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו, ואמר לו "פרעתיך בתוך זמני" - אינו נאמן... והלכתא כריש לקיש... חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה.

(ה.-ה:).

 גם כאן עלינו לשאול, האם אין כאן הוצאת ממון בעזרת חזקה הדומה לרוב? רבי עקיבא איגר התייחס לכך בתשובותיו, וקבע:

הא דמוציאין בחזקה, היינו בצירוף חזקת חיוב.

(סימן קצ"ז).

ונראה לבאר, שחזקת החיוב גורמת לכך שדי שנגדיר את טענת הפירעון כטענה שאינה המשך מסתבר למעשה ההלוואה; שכן אף שכדברי רבנו יונה " מִלוה לפורעו קאי", אין זה נכון ביחס לפירעון בתוך זמן ההלוואה, ועל כן טענה שכזו מתנגשת עם חזקת החיוב.

ד. הכנה לשיעור הבא

בשיעור הבא נלמד את המשנה יח: ואת הגמרא עד "אין אדם משים עצמו רשע". הסוגיה מורכבת ממספר נושאים, שהיה מקום להקדיש לכל אחד מהם שיעור בפני עצמו: הפה שאסר, מיגו בעדים, אין אדם משים עצמו רשע, כיוון שהגיד אינו חוזר ומגיד, פלגינן דיבורא ועוד. במסגרת שלנו לא נוכל לייחד שיעור לכל הנושאים הללו, ועל כן ננסה להתמקד בסוגיה המקומית על הצלבות הנושאים שעולים בה.

נתחו את שתי הלישנות העולות בסוגיה ואת נקודות המחלוקת השונות ביניהן.

מקורות נוספים:

1. (רקע בעניין פלגינן דיבורא [ייתכן שלנושא זה נייחד שיעור בהמשך]: סנהדרין ט: "ואמר רב יוסף פלוני... ואין אדם משים עצמו רשע", רש"י).

2. תוס' בסוגייתנו ד"ה לא; רמב"ן ד"ה אמר רמי בר חמא, ד"ה ואוקימנא "...דלא מסיימי בגמרא הכי", (ד"ה פירש רש"י).

3. רש"י ד"ה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. נתחו את סברתו ואת החידושים העולים מדבריו. להרחבה, עיינו בחידושי רבי עקיבא איגר "תד"ה אין נאמנים... עכ"ד אחי נ"י".

4. שיטה מקובצת כג. בקטע הבא:

כתוב בהשלמה... ומאי דאמרינן גבי נשבית אם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ואמרינן עלה לא שנשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת איכא לעיוני אי אמרינן הכי גבי שדה כי אמר מעיקרא של אביך היתה ולקחתיה ממך והימנוהו משום הפה שאסר וכו' ואחר כך באו עדים של אבותיו אי אפקינן מיניה דמחזיק או לא ונראין הדברים דלא מפקינן ליה מיניה דכיון דהימנוהו הימנוהו ואף ע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר אמר ר' מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואחר כך נשאת אבל נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא ע"כ. וכבוד רבינו במקומו מונח דאיכא למימר דלא דמי דממונא מאיסורא לא ילפינן ומה יעשה זה שלא היה יודע שהיו לו עדים מתחלה ואחר כך נודע לו והביאם יפסיד נחלת אבותיו בשביל כך ומהא דמסכת סנהדרין פרק זה בורר משמע דאמרינן דכל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. וצ"ע. הרב המעילי ז"ל:

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולשמואל שמעוני

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   מצב זה מכונה "הודאה והדחה" - הודאה בעילת החיוב תוך העלאת טענה עובדתית שמעקרת את משמעותו, הלוא היא טענת הפירעון.

[2]   א. בוודאי שלשיטת הר"ן, שאנן סהדי שהוא לא היה פורע ללא עדים, במצב שכזה אין ראיה נגדו שכן לדבריו הוא פרע בעדים. לשיטת הרשב"א ניתן אמנם לטעון שהלווה ויתר על נאמנותו לטעון פרעתי, אך מסתבר יותר שהוא פשוט השתעבד לפריעה בפני עדים, ועל כן תתקבל טענתו שהוא פרע בפני שני עדים מסוימים שכעת אינם כאן.

ב. אם אכן הלווה נאמן לטעון "פרעתי בפני עדים", יש לדון מדוע אין לו מיגו בכל טענת פירעון ("האמן לי שפרעתי שלא בפני עדים, מיגו שהייתי טוען שפרעתי בעדים"), ואכמ"ל.

[3]   להרחבה ניתן לעיין במאמרי בעלון שבות 159, "נאמנות הלווה בטענת פרעתי".