ט. - אין ספק מוציא מידי ודאי

  • הרב משה ליכטנשטיין

אין ספק מוציא מידי ודאי / הרב משה ליכטנשטיין

שיעור מס' 15: פסחים ט.

רבי זירא ורבא

המשנה בפסחים ט. אומרת כי אין לנקוט צעדי זהירות נוספים לאחר שבדיקת החמץ בבית הסתיימה, שכן הבית בחזקת נקי מחמץ ואין לחשוש לאפשרות שמא באה חולדה עם חמץ שמצאה בחוץ והכניסה אותו לבית.

דברי המשנה כי אין לחשוש מפני חששות לא סבירים מלמדים כי במקרה שיש סיכוי סביר לכך שנכנס חמץ לבית שוב, יש מקום לבדוק את הבית שנית. אולם הגמרא מתקשה בהלכה זו, שכן גם אם חמץ אכן נכנס לתוך בית הבדוק, אין ודאות שהוא עדיין קיים, משום שייתכן שהחולדה שהכניסה אותו דאגה גם לאכלו. הרי יש מקום להניח שחתיכת הלחם שהובאה לבית לשם אכילה אכן נאכלה. על מנת לתמוך בטענה זו הגמרא מצטטת ברייתא הפוסקת כי אין לחשוש בבית של גוי שהוא בחזקת טמא מת אם יש בו חולדות וחזירים, שכן על אף שבתי גויים בסתמא חשודים בטומאת מת (משום שהם היו נוהגים לקבור בבתיהם נפלים), הרי כאן החולדה והחזיר חיטטו (מן האדמה) את העובר ואכלוהו. מכאן שאנו מתייחסים לבעלי החיים הללו כאילו הם ביטלו את הטומאה. הגמרא מתרצת שאלה זו בשני תירוצים. תירוץ רבי זירא הוא כי בשר נאכל כולו על ידי החיות הללו אולם לחם אינו נאכל עד גמירא, ויש חשש שמא נותרה ממנו חתיכה. על כן אי אפשר להניח באופן אוטומטי כי הלחם אינו מצוי עוד בבית. רבא טוען כי במקרה של חמץ, היות שישנה ודאות שהוא נכנס לבית, יש צורך גם בודאות דומה שהוא סולק ממנו, ואילו טומאת ביתו של הגוי היא בגדר ספק, ועל כן ניתן להתמודד עמה גם באמצעות ספק שמא הטומאה אינה מצויה עוד בבית. אם ננסח זאת במושגים הלכתיים: המקרה של חמץ מוגדר כאין ספק מוציא מידי ודאי - החמץ ודאי ואילו סילוקו אינו ודאי; זו רק הנחה שאינה מספיקה לשנות את חזקתו של הבית ללא ראייה חותכת.

שני התירוצים (רבי זירא ורבא) מודים שאם יש חשש באשר למעמדו של הבית יש לבצע בדיקת חמץ שנית. קו זה של מחשבה מעלה קושיה: בדיקת חמץ היא דין דרבנן, ואם כן כמו ביתר המקרים של ספיקא דרבנן יש ללכת לקולא ולא לחומרא. במילים אחרות, גם במקרה של ספק אין מקום לבדוק את הבית שנית.

על מנת לענות על קושיה זו, הראשונים הלכו בשני כיוונים מרכזיים. הראשון, שהוצג על ידי התוספות ובעל המאור, מקבל את ההנחה העומדת בבסיס הקושיה כי דיני ספקות אכן חלים על בדיקת חמץ, ועל כן יש להגביל את הצורך לבדוק את הבית שנית רק במקרים בהם יש איסור חמץ מדאורייתא ולא מדרבנן (כגון חמץ שלא בוטל).

אם נקבל גישה זו, נצטרך לומר כי מחלוקת רבא ורבי זירא היא במקרה בו ספק החמץ אינו דרבנן אלא ספק בדאורייתא שפוסקים בו לחומרא. חמץ, כמו המקרה טומאה, הוא ספק דאורייתא, אלא שבמקרה של חמץ יש רק ספק אחד ועל כן פוסקים בו לחומרא, ואילו במקרה של טומאה יש ספק ספיקא המכריע את הדין לקולא. המונח "אין ספק מוציא מידי ודאי" המוזכר על ידי רבא מתפרש כטענה שאין המקרה של חמץ דומה למקרה של טומאה, שכן מציאותו של החמץ בבית הוכחה מעל לכל ספק (שלא כמו במקרה של תרומה) ואין ביכולתו של ספק אחד לגרום לדין לקולא בפסק דאורייתא.

לעומת זאת, הראב"ד סבור כי יש ללכת לחומרא בספקות של בדיקת חמץ על אף שאלו ספקות מדרבנן, שכן אין לנהוג בהם כבשאר ספקות, בהם ספיקא דרבנן לקולא. הוא מבין כי המצווה היא לא רק לחפש אחר חתיכות חמץ שנשארו בעין, אלא המצווה מוגדרת כחובה לוודא כי הבית אכן נקי מחמץ. אם יש אפשרות שיש חמץ בבית, הוא אינו יכול להיקרא בית נקי מחמץ. אילו המקרה שלנו היה בשאלה מה לעשות במקרה של ספק, הדין כאן היה להתיר את הספק לקולא (כמו בפסק ביחס לכשרותו של עירוב או שאלה ביחס לשתיית חלב לאחר אכילת בשר); אלא שבמקרה שלנו אי אפשר להתעלם מן הספק וממילא הבית אינו יכול להיחשב כבדוק מחמץ. על כן, יש מקום לחייב בדיקה חוזרת.

טענה זו, כי ספקות בבדיקת חמץ עוקרים את הבדיקה מעיקרה שכן מטרתה היא להכריז על הבית כבדוק וכי ודאי שאין בו חמץ, פוטרת את הצורך לדון בהיבטים שאינם מוזכרים בסוגייה, שכן על אף שהבדיקה מדרבנן, ספק בדיקה לחומרא. דברי רבא כי אין ספק מוציא מידי ודאי אינם מתפרשים כאילו הספק מתמודד עם איסור שחומרתו דאורייתא, אלא יש לומר כי בכל מקרה של ספק ביחס לבדיקת חמץ אין משמעות לפסיקת היתר מכוח דיני ספקות, שכן לא ניתן להחיל על הבית מעמד של בדוק מכוח ספק, והוא נחשב כמי שלא נבדק כלל. הסבר זה בדעת רבא, כי חמץ הוא איסור ודאי שאינו מושפע מדיני ספקות דרבנן, מבוסס על מושג הבדיקה כפי שפיתחו הראב"ד.

רבי זירא אינו מחשיב את המקרים של חמץ וטומאה כמקרים של ספק כנגד ודאי; ההבדל היחידי בין המקרים מבוסס על הרגלי האכילה של החולדות ושל העכברים. במבט ראשון, נראה כי שיטתו בעייתית ביותר, שכן טענתו של רבא ביחס לנקודות המוצא השונות של הספקות נראית מובנת מאליה. [ואכן, רבנו דוד טוען כי רבי זירא קיבל למסקנה את דברי רבא וחזר בו מעמדתו; אולם רבנו דוד אינו מציין מקור לדבריו, לבד מן העובדה כי הוא מוטרד מיכולתו שלרבי זירא להתמודד עם החילוק של רבא.] על כן, נראה כי רבי זירא, המסכים עם רבא בעניין מעמד הספקות לעניין חמץ, מחיל סטנדרטים דומים גם במקרה של טומאה. לדעתו, דין טומאה במגורי עכו"ם, על אף העובדה כי מקורו בחשש מפני טומאה חבויה, הפך לדין טומאת ודאי כל עוד לא הוכח אחרת מכוח גזרה; אם כך, גם ספקו של דין זה לחומרא, וההשוואה בינו ובין חמץ במקומה.

אין ספק מוציא מידי ודאי

לאחר שהגמרא מציגה את דעותיהם של רבא ורבי זירא, היא מתמקדת באמירתו של רבא כי אין ספק מוציא מידי ודאי, ומביאה שורה של מקרים בהם היא מנסה להכחיש את תקפותו של דין זה ומתרצת מקרים אלו באופן שהדין יישאר רלוונטי. עם זאת, למרות שהסוגיה טורחת ליישב את הסתירות של הדין עם מקרים בסוגיות אחרות, היא אינה מסבירה את הנסיבות בהם יופעל הדין ואף אין היא מסבירה את ההגיון שעומד מאחריו. בפשטות, מה המשמעות של אין ספק מוציא מידי ודאי? האם זו רק דרך לומר כי במקרים מסוימים אנו פוסקים בספק לחומרא? אם כן, מדוע לנסח זאת באופן המרמז על מושג חדש ועצמאי? לחלופין, אם זה אכן דין עצמאי כפי שנראה מן הסוגייה שלנו, כיצד הוא משתלב בדיני ספקות? האם שייך כאן רוב להיתר /לאיסור או לא?

ניסוחה של הגמרא את הדין, המציג מצב של ספק שצץ ומנסה לשנות מצב ידוע של עובדות, מרמז על כך שהדין אינו מבוסס על דרגת ההסתברות של כל אחת מן האפשרויות, אלא על העובדה כי נוצר סטטוס קוו שיישאר עד שיוכח אחרת. הבעיה עם הספק אינה שהוא סביר פחות מן הודאי, שכן זו בדיוק הנקודה ששנויה כעת בספק, הספק פשוט אינו יכול לשנות מצב נתון על ידי העלאת ספק, למרות שמבחינה סטטיסטית הסיכויים שווים. בקצרה, זהו דין משפטי - הגיוני ולא ניסיון סטטיסטי לקבוע איזה תרחיש סביר יותר.

הבנה זו של דין אין ספק מוציא מידי ודאי עולה בבירור מן הגמרא ביבמות. הגמרא שם (לח.) דנה במקרים שונים הקשורים לירושה במקרה של אישה שעברה ייבום לאחר מות בעלה מבלי שחיכתה שלושה חודשים כדין, וכך ילדה תוך 9 חודשים ממות בעלה הראשון. הילד נחשב כספק, שכן הוא יכול להיות בנו של הבעל הראשון לאחר הריון מלא, והוא יכול להיות גם בנו של היבם לאחר הריון מקוצר. המקרה הראשון בו דנה הגמרא הוא ירושת הילד ברכוש סבו. הילד תובע חצי מרכוש הסב בטענה שהוא בנו של האח המת הזכאי לחלקו של אביו, בעוד היבם טוען כי הוא בנו ואם כך לא מגיע לו מרכוש הסב, וכמו כן חלקו של האח המת שייך לו כדיני יבם. פסיקת הגמרא במקרה זה היא כי הילד אינו מקבל דבר מרכוש הסב, שכן מעמדו כיורש מוטל בספק, בעוד מעמדו של האח (היבם) כיורש ודאי, וממילא חל כאן דין אין ספק מוציא מידי ודאי. אולם בשני המקרים הבאים בהם דנה הסוגייה, הילד שלא ידוע מי אביו אינו מתעמת עם האח שמעמדו ודאי, אלא עם בניו, או עם אביו (סבו של הילד), ומסקנת הגמרא כי יש לדון ברכוש על פי דיני מחלוקת ברכוש. ההסתברות הסטטיסטית זהה בשלושת המקרים ,עם זאת, הגמרא מפעילה את דין אין ספק מוציא מידי ודאי רק במקרה אחד מן השלושה שכן עניינו של הדין אינו לבחור באפשרות הסבירה מבחינת המציאות, אלא לספק מנגנון לוגי להתמודדות עם הבעיות שצצות. אם כך, כשיש מחלוקת בין יורש ודאי ובין טוען לירושה, הטוען לירושה מפסיד, שכן אין ההגיון קובע כי מה שנקבע בפועל אינו יכול להיסתר על ידי ספקות או חשדות שלא הוכחו.

נציין שני מאפיינים בולטים במקרה זה. ראשית, הגיוני יותר להניח כי הילד הוא בנו של האח המת; הריון מלא שכיח יותר מהריון חלקי, כפי שהגמרא עצמה טוענת (סנהדרין, סט.). יתא על כן, הגמרא אינה מהססת להפעיל את דין אין ספק מוציא מידי ודאי במחלוקות ממוניות, על אף שאין הולכים בהם אחר הכרעה הסתברותית. שתי הנקודות הללו (בעיקר הראשונה; השני דורשת מספר הסתייגויות שאינן מעניינו של שיעור זה) מצביעות על מסקנה אחת - הפסיקה כי אין ספק מוציא מידי ודאי אינה מבוססת על ההסתברות למעשה הנבון ביותר במקרה של ספק. ממילא, על אף שהספק עשוי להיות סביר יותר, הוא נדחה ובית דין אינו פוסק על פיו, היות שהמצב מוגדר כודאי מכוח ההגיון המשפטי ולא מכוח הסטטיסטיקה. הספק אינו מתקבל בבית דין, כך שיתרונו ההסתברותי כלל לא בא לידי ביטוי, והוא נותר משולל כל מעמד.

הראשונים בסוגייה בפסחים מעלים נקודה זו בפירוש, וטוענים כי דין אין ספק מוציא מידי ודאי חל גם במקרים בהם ההסתברות לספק גבוהה, ובהם חוששים לספק בדיני ספקות הלכתיים שונים. תוספות מסבירים כי ההסתברות כי החולדה אכלה את השיירים גבוהה ביותר, והיא מבטלת את הפסיקה המקובלת כי ספק ברשות היחיד לחומרא; מכל מקום דין אין ספק מוציא מידי ודאי אינו נדחה. ההסבר לכך פשוט: דין ספק טומאה מודה בקיומו של מצב ספק, ואילו דין אין ספק מוציא מידי ודאי כלל אינו מכיר במציאות הספק. על כן, למרות שדין ספק טומאה הוא דין מנחה בהתמודדות עם ספק, הוא יכול להידחות מפני דינים אחרים המטפלים בדיני ספקות, בייחוד אם אין הם דינים שרירותיים כדין ספק טומאה. מכל מקום, דין אין ספק מוציא מידי ודאי הוא הכחשה משפטית לעצם הספק, כך שאין הוא מותיר מקום למנגנון הספקות המבוסס על סבירות להתבטא.

אם הניתוח שעשינו עד כה נכון, הגורם המכריע בדין אין ספק מוציא מידי ודאי הוא קביעת מעמד הודאי, שען קביעה זו תגרור אחריה את יתר התוצאות. שאלת קביעת ודאות המצב כך שאין לחשוש לספקות המתעוררים לגביו, צצה ועולה. בהתבסס על העובדה כי אנו עוסקים בדין משפטי המבוסס על ההגיון ולא על ההסתברות,יהיה זה הגיוני, אם כי לא מוכרח, לומר כי עצם העובדה שהמצב עד כה לא היה שנוי במחלוקת אינה מספיקה להעניק למצב מעמד של "ודאי"; מעמד כזה יינתן רק כשהדבר נקבע מבחינה משפטית וישנו מעמד הלכתי כתוצאה מכך. מכאן, שיש צורך במעמד בעל משמעות הלכתית ("חלות שם") ולא רק בנקודת מוצא עליה אין מחלוקת בכדי לדון במצב כלשהו על ידי דין אין ספק מוציא מידי ודאי.

אולם למרות שהרעיון כי יש צורך במעמד הלכתי מוגדר על מנת להפוך את הסטטוס קוו לאפקטיבי מבחינה הלכתית נראה מובן, אין זה פשוט להסביר את הגמרא בהמשך על פיו. שכן למרות שניתן להסביר את המקרה של חמץ - באמצעות סברת הראב"ד - כמתייחס למצב הלכתי של בדוק ולא בדוק, הדבר קשה יותר ביחס למקרים אחרים אותם מצטטת הגמרא בהם חל דין אין ספק מוציא מידי ודאי. אם נדייק יותר, המקרה בגמרא ט: ביחס למגורי עכו"ם ולשאלת מציאותה של טומאה שם, מתייחס למקרה בו ישנה נקודת מוצא עובדתית ולא הלכתית. על כן יש לבחור באחת משתי חלופות; או שאכן יש שם מעמד של חוסר טומאה קביל מבחינה הלכתית, או שבאמת אין צורך בקביעת מעמד הלכתי מקדים להחלת דין אין ספק מוציא מידי ודאי. אף אחת משתי החלופות הללו אינה בלתי אפשרית בעליל, אך אין הן חפות מבעיות.

למעשה, שתי אפשרויות אלו תלויות בדיוננו עד כה. אם הספק מתייחס לשאלת קיומו של החמץ והוא נפסק לחומרא בשל העובדה כי לא היה ביטול, השאלה הנידונה אינה קביעת מעמד אלא שאלה בדבר מקום מציאותו של החמץ; על כן, אין ספק מוציא מידי ודאי בסוגייה שלנו מבוסס על נקודת התחלה של ידיעה ברורה (לא הלכתית). אולם אם הספק חל על הבית, ועל היכולת להגדיר אותו כבדוק מחמץ, הספק נוסב על מעמד הבית ועל יחסו לבדיקה. דין אין ספק מוציא מידי ודאי מתייחס לשאלה מעמדית, ועל אף שאין בכך כדי לומר שכל המקרים של אין ספק מוציא מידי ודאי זהים, הרי שניתן לפחות להסיק מכך על אפשרות כזו.

השיעור הבא יינתן מידי מרצה אורח - פרופ' משה קופל - מתמטיקאי ידוע מאוניברסיטת בר אילן, ויתמקד בדין קבוע בהכרעת ספקות.

מקורות:

1) א. פסחים ט: "תשעה צבורין של מצה ... הלך אחר הרוב".

ב. כתובות טו. "גופא ... אתמר"

מדוע ההלכה במקרה של פרוש שונה מן המקרה של קבוע?

2) א. כריתות יח. "אמר רב נחמן אמר רב אבוה אמר רב ... לא קבע איסורא". האם יש קשר בין קבוע ובין קבע איסורא?

ב. רמב"ם, הלכות שגגות ח, ב; חמץ ומצה ב, י-יא. מה הבנת הרמב"ם לגבי קבוע?