ט: - ספק בבדיקת חמץ

  • הרב עזרא ביק

ספק בבדיקת חמץ / הרב עזרא ביק

שיעור מס' 17: פסחים ט:

הגמרא (ט:) מעלה מספר מקרים בהם מתעורר ספק האם לבצע בדיקת חמץ נוספת בבית שכבר נבדק מחמץ. בכל אחד מן המקרים, הגמרא מסתמכת על מקרה דומה ממסכת אחרת לקביעת ההלכה. במבט ראשון נראה, כי ישנה סתירה בהכרעה בין המקרים השונים המובאים בגמרא. הדברים אמורים במיוחד כלפי שני דינים מוכרים, שנראה כי הסוגיה אינה עולה עימם בקנה אחד:

* ספק מדרבנן לקולא - ספק הנוגע לאיסור מדרבנן נידון להקל.

* ספק ספיקא לקולא - מקרה בו הספק הקיים הוא כפול, נידון לקולא גם אם הנושא של הספק הוא מדאורייתא (כמו למשל במקרה בו יש צורך בשני גורמים על מנת לאסור משהו מן התורה, ויש ספק ביחס לשני הגורמים אם הם אכן שייכים בנידון.)

ישנם מספר פתרונות לבעיות אלו, ואנו נסקור אותם בפירוט בהמשך דברינו, תוך הגדרת אופיו המיוחד של חיוב בדיקת חמץ מספק. הראשונים בהם נעיין הם התוספות (וגישה דומה למדי בבעל המאור), הראב"ד, הרמב"ן ורבנו דוד. היות שכל ארבעת הפתרונות נידונים באורך בדברי רבנו דוד, המביא את כולם ומנתח אותם בפירוט רב, השיעור יתבסס בעיקר על פירושו לסוגיה. (רבנו דוד, ע"מ 60- 68; אציין את הקטע ברבנו דוד אליו אתייחס באמצעות הבאת המילה הראשונה של הקטע).

[לשם הנוחות, נתייחס לארבעת המקרים בשמות הבאים: תשעה חנויות, שתי קופות (ט:), שני שבילין ובקעה (י.).]

תוספות (ט: ד"ה "היינו"; רבנו דוד 62 ד"ה "ואמרו")

במקרה של תשעה חנויות אנו רואים כי הספק אוסר. (אנו נתעלם מעניין קבוע ורוב, בו עסקנו בשיעור מס' 16.) לעומת זאת, בשתי קופות אנו הולכים לקולא היות שבדיקת חמץ חיובה מדרבנן. תוספות פותרים את הסתירה בכך שהם מיישבים את הפסיקה במקרים הללו עם כללי הפסיקה המקובלים במקרים של ספק. בהתאם לקו זה, הם מסבירים כי המקרה של תשעה חנויות דן באכילת חמץ - איסור דאורייתא - בו אנו פוסקים ספק דאורייתא לחומרא. שתי קופות הוא מקרה בו אנו דנים בבדיקת חמץ - תקנת חכמים, ואנו פוסקים ספק מדרבנן לקולא.

הקשיים בעמדת תוספות ברורים. אין כל רמז בגמרא לכך ששני המקרים עוסקים בתחומים שונים. קשה במיוחד להעמיד את המקרה של תשע חנויות באכילת חמץ, היות שאם כך, אין טעם לכל הפרטים המצוינים בגמרא (כמו העכבר), כפי שטוען רבנו דוד.

בעל המאור הולך בכיוון זהה לזה של התוספות, והוא טוען כי במקרה של תשעה חנויות עוסקת הגמרא בדין ביטול חמץ, שחיובו דאורייתא, ולא בבדיקת חמץ, שחיובה מדרבנן. בעל המאור מעלה אפשרות נוספת של ספק: ייתכן כי העכבר אכל את החמץ. אם אכן קיים ספק כפול (האם העכבר אכן הכניס את החץ אל תוך הבית, וגם אם כן, האם הוא לא אכל אותו?) אז אפילו בענייני דאורייתא הולכים לקולא. אם כך מדוע להצריך ביטול? בעל המאור מסביר כי סוגייתנו היא אליבא דרבי זירא, הסבור כי עכבר אינו מחסל את כל האוכל שהוא מכניס לבית, וכי הוא תמיד משייר. ממילא, יש רק ספק אחד (האם העכבר הכניס את החמץ אל הבית) ואנו נוהגים על פי הכלל שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא. (אם ניזכר בסוגיה הקודמת, הרי שרש"י שם הסביר שייתכן שעכבר משייר, כלומר, עדיין קיים ספק. הראב"ד משיג מיד על בעל המאור, בשל מה שנראה לו כהבנה משובשת של הסוגיה הקודמת.)

רבנו דוד (ד"ה "וצריך") מציע אפשרות נוספת לחיסול הספק השני (שמא העכבר אכל את החמץ). שני הספקות, הן זה שמא העכבר הכניס את החמץ לתוך הבית, ושמא הוא אכל אותו, הם למעשה ספק אחד מבחינה לוגית: האם יש חמץ בבית או שמא אין בו חמץ. במלים אחרות, מבחינה מעשית, הספק השני אכן קיים (בניגוד לטענת בעל המאור). מבחינה לוגית, אין כאן ספק נוסף. לכן אין להחיל כאן את דין ספק ספיקא.

רבנו דוד מציג את הטענה הבאה כהוכחה לשיטתו: בכל אחד מן המקרים, אנו יכולים להסתפק שמא העכבר יצא מן הבית עם החמץ, וגם אם הוא לא יצא ממנו, ייתכן כי הוא אכל אותו. אם כך, נוכל להגדיר כל מקרה כספק ספיקא, מסקנה מוטעית בעליל. אלא שבעצם בכל המקרים הללו יש רק ספק אחד, שאמנם ניתן לנסחו בשני אופנים, אולם מבחינה לוגית מדובר בספק זהה: האם החמץ בתוך הבית או מחוצה לו.

רבנו דוד ממשיך את הדיון בהנחה שהמקרה שלנו הוא ספק ספיקא, ומכל מקום אין ללכת בו לקולא. על כן, עלינו להבין מדוע טענה זו אינה נכונה למעשה. התשובה, לדעתי, ברורה: בטענה של רבנו דוד שתי האפשרויות הן שתי דרכים שונות להגיע לאותה אפשרות לוגית - מבחינתנו אין הבדל בין מקרה שבו החמץ יצא מהבית דרך הדלת או דרך מערכת העיכול של העכבר. עיקרון זה נכון גם לגבי ספקות אחרים שביכולתי להעלות: ייתכן שהעכבר יצא עם החמץ מהדלת הקדמית, ייתכן שהוא יצא מן הדלת האחורית, ייתכן כי הוא זרק את החמץ לאש, או אכל אותו בעצמו, או שייתכן שהוא נתן את החמץ לחברתו והיא אכלה אותו. בעצם, ספקות אלו מחלקים ספק הלכתי אחד למקרים שונים. לעומת זאת, במקרה שלנו מדובר בשאלה האם העכבר הכניס את החמץ אל הבית, והאם הוא הוציא אותו (על ידי אכילה). התוצאה ההלכתית הסופית מתבטאת בשאלה האם עלינו לחשוש מפני החמץ שבתוך הבית או לא, אולם היא תלויה בשני מצבים הלכתיים שונים, שאינם רק חלוקה מלאכותית בתחום אפשרות הלכתית אחת.

(הצורך בכך שספק ספיקא תהיה מורכבת משתי אפשרויות נפרדות אינו שנוי במחלוקת; עם זאת, אין זה ברור מתי המצב הוא אכן כך. ישנו דיון נרחב בנקודה זו בקרב הפרשנים, וזו אחת הסיבות שבגללן קשה ליישם את דין ספק ספיקא הלכה למעשה.)

ראב"ד (ד: - ה. בדפי הרי"ף; רבנו דוד סג, ד"ה "ודעת")

הראב"ד מעלה עקרון חדש, המסביר מה ייחודה של בדיקת חמץ על פני יתר המקרים. הוא טוען כי על אף שבדיקת חמץ מדרבנן, במקרים של ספק אנו פוסקים לחומרא "משום דעיקר בדיקה על הספק נתקנה". תקנת חכמים המחייבת את האדם לבדוק את ביתו אינה משום שידוע כי יש חמץ בביתו, אלא שעצם האפשרות שייתכן שיש חמץ בבית מצריכה בדיקה, על מנת לחסל את האפשרות. במלים אחרות, ספק אחד בבדיקת חמץ הוא מצב החיוב, כפי שודאי הוא מצב החיוב באיסורים אחרים. אם ננסח זאת בצורה ברורה יותר (בתנאי ששורה זו תיקרא באיטיות), ספק חמץ בבית, ודאי מחייב לבדוק. על כן, ספק אחד בלבד אינו מבטל את הצורך בבדיקה (וזהו המצב בכל המקרים הנידונים).

אך הראב"ד מחלק בין מקרים שונים של ספק. אם משהו בודאי נכנס לבית, אך איני יודע מהו, אני מחויב לבצע בדיקה. אם ישנו ספק האם משהו נכנס לבית, אני משתמש בכלל ספק דרבנו לקולא. (מוטב לעיין בקטע זה בראב"ד - ה. בדפי הרי"ף שורות 10-16.)

הסברה ברורה. חובת הבדיקה חלה על בית שאין ודאות כי הוא נקי מחמץ. הבית בו אני גר ואוכל חמץ כל השנה, נכלל בקטגוריה זו. ברגע שאני עושה בדיקה, הבית נחשב "בחזקת הבדוק", כלומר הוא נחשב לנקי מחמץ. אם אני רואה עכבר מסתובב מחוץ לבית, היות שאיני רואה אותו נכנס לבית, אני עדיין מניח כי הבית נקי מחמץ, וזאת על אף שישנה אפשרות שחמץ נכנס לבית, משום ספק דרבנן לקולא. אך אם העכבר בודאי נכנס לבית עם משהו בפיו, על אף שמבחינה סטטיסטית הסיכוי שיש חמץ בבית דומה למקרה הקודם, חזקתו של הבית כבדוק בודאי הורעה, ועל כן, הבית נמצא במצב הדומה למצב בו הוא היה לפני הבדיקה. ממילא, אני מחויב לבדוק את הבית שוב, על מנת להחזיר לו חזקת בדוק.

המקרה השני, בו איני מחויב לבדוק שוב, הוא מקרה של "ספק על" (ספק האם העכבר נכנס לבית), והוא המקרה של שתי קופות, שני שבילין ובקעה.

בעיה אחת עוד נותרה. מה על הספק השני - שהעכבר אכל את החמץ, אם אכן היה בפיו חמץ. היות שעקרונית דין ספק מדרבנן לקולא חל על בדיקת חמץ, הוא צריך היה לבטל את הצורך בבדיקת חמץ. למעשה, ספק זה צריך היה לבטל את הצורך לבדוק לגמרי, שהרי הוא מצטרף לספק בדבר זהותה של החתיכה שהוכנסה (חמץ או מצה), כך שאפילו ביטול שהוא חובת דאורייתא, אינו נצרך. על כך משיב הראב"ד כי מדובר במקרה בו לא היה לעכבר די זמן לאכול את החתיכה. נראה כי הראב"ד מגביל את הפסיקה בגמרא רק למקרה בו הספק השני לא היה קיים. כך מבין רבנו דוד את הראב"ד (רבנו דוד סג, ד"ה "ועתה").

למעשה, תשובתו של הראב"ד לספק השני, דומה מאד לתשובת בעל המאור (שהעמיד את הגמרא שלנו לדעת רבי זירא בלבד). ברור כי זהו פתרון בעייתי. אם לא היה די זמן לעכבר לאכול את החמץ, נוכל לחכות עוד זמן מה, ואז יצטרף לספק שלנו ספק נוסף שיפטור את הבית מבדיקה נוספת.

רמב"ן (רבנו דוד סד, ד"ה "ולעניין הסוגיה")

רבנו דוד מצטט את דעת הרמב"ן, המקבל את הנקודה הראשונה בדברי הראב"ד (שבדיקת חמץ נתקנה על הספק) אך מסביר אחרת מדוע הספק השני, שהעכבר אכל את החמץ, אינו פוטר את הבית מבדיקה שניה: מרגע שחלה על הבית חובת בדיקה (בגלל ספק שמא נכנס חמץ לבית), לא ניתן למלא את החיוב מבלי לבדוק בפועל. במלים אחרות, חלה חובה על האדם לחסל את האפשרות שיש חמץ בבית. לכן, גם אם לכתחילה היינו מתחשבים בספק השני, ולא היינו מצריכים בדיקה נוספת בבית, הרי שכעת שהבית התחייב בבדיקה נוספת (בזמן שהעכבר נכנס אליו) רק ניקיון ודאי (חיסול אפשרות קיומו של החמץ) יכול לקיים את תקנת בדיקת חמץ.

אני סבור כי עיון מדוקדק בדברי הראב"ד, ישכנע אותנו כי זו למעשה כוונתו כאשר הוא כתב כי מדובר במקרה שאין לעכבר מספיק זמן לאכול את החמץ. השימוש במילה "כגון" מצביע על כך שהראב"ד מתייחס למקרה בו לא היה לעכבר מספיק זמן ולא למקרים אחרים. אולם המשך דבריו מבהיר כי הוא מסכים לדעת הרמב"ן. היות שמלכתחילה היה פרק זמן בו העכבר עדיין לא יכל להספיק לאכול את החמץ, חל חיוב לבדוק את הבית שאינו פוקע ללא בדיקה. אלו הם דברי הראב"ד:

"נשיב ונאמר כגון שאין שהות לעכבר לאכלו וקא משמע לן שצריך לבדוק ואין לו להשהות עד כדי שיאכלנו והואיל ובית זה הוחזק לפניו וצריך בדיקה חזר להיות כשאינו בדוק. וזה הטעם לכולם הצריכים בדיקה שלא חשבנו ספק אכילה להיתר. מה שאין כן בענין מדור הנוכרים ולגבי הנפלים לפי שלא הוחזק שעה אחת לפנינו באהל המת."

לדעתי, ברור כי הראב"ד מזכיר את העובדה כי לעכבר לא היה די זמן לאכול את החמץ רק על מנת לקבוע כי ישנו חיוב מידי לבדוק את הבית, עם כניסת העכבר לתוכו. לאחר יצירת החיוב (מה שרבנו דוד מכנה "שעת הגרירה") , הוא סבור כי אין להתירו ללא בדיקה.

(הערה: איני סבור כי רבנו דוד והרמב"ן לא הבינו את דברי הראב"ד כהוגן. הראב"ד ידוע כמי שהגיה את חיבוריו. בגירסה קדומה יותר של הפירוש מצויה רק המימרה כי לעכבר לא היה די זמן לאכול את החמץ, כך שמגירסה זו אכן עולה ההסבר שרבנו דוד ייחס לראב"ד. אחר כך, הראב"ד שינה את ההסבר, אך לא מחק שורה זו מתוך ההסבר. לאור הסברו החדש, אין זו השורה המנסחת את הדברים בצורה הקולעת ביותר, אולם היא מתווספת להסבר השלם. הסבר זה עולה מתוך השוואת דברי הראב"ד כאן ובפירושו "כתוב שם" (הראב"ד המופיע בסוף הגמרא לקוח מתוך חיבור "תמים דעים", שהינו אוסף תשובות של הראב"ד ושאר פרשני ימי הביניים. לפני כשבעים שנה, התגלה כתב יד של השגות הראב"ד ופורסם תחת הכותרת "כתוב שם", המכיל כמה שינויים משמעותיים, וכן קטעים שלמים שלא נדפסו בכתב היד המוכר). בקטע המקביל בפירוש שם מובאים הדברים הבאים: "..."

זוהי גירסה מאוחרת יותר, בה הראב"ד השתמש בלשון ברורה יותר, ומחק את המשפט המטעה מתוך דבריו.)

נסכם הסבר זה: לבדיקת חמץ שני סימנים ייחודיים, ביחס לחיובים ואיסורים אחרים:

1. ספק אחד (בבית) יוצר את החיוב לבדוק למרות שבדיקה מדרבנן.

2. מרגע שחל חיוב הבדיקה, הוא אינו בטל בספק נוסף, אלא רק בבדיקה.

רבנו דוד (ע"מ סה ד"ה "אבל צריך") תוקף בעיקר את הנקודה השניה ושואל: מדוע שדרגת החיוב בבדיקת חמץ תיקבע לפי רגע הגרירה של החמץ אל הבית? הרי לאחר מספר רגעים יתעורר ספק ספיקא ביחס להימצאותו של החמץ בבית. הלא ודאי כי התעוררתו של ספק נוסף תפטור את בעל הבית מחובת בדיקה, כפי שבכל יתר הדינים אנו הולכים לקולא בספק ספיקא!!

התשובה היחידה האפשרית - לדעתו - היא כי זה חלק מתקנת חכמים על בדיקת חמץ. אם כך, במקרה שלנו יוצא כי החיוב הוא מדין בדיקת חמץ ולא מדין ביטול חמץ - מסקנה שאינה הגיונית בעיני רבנו דוד.

לדעתי התשובה לשאלה זו היא כי הסממן הייחודי השני של בדיקת חמץ אינו נובע מהיותה תקנת חכמים, אלא מהעובדה כי מדובר בחיוב, במצווה. מרגע שחכמים תקנו כי במצב מסוים חייב אדם לבצע בדיקה, כלומר שיש חיוב להיפטר מן החמץ, אין די בהורדת הסבירות להימצאות חמץ בבית. נכון הוא, כי אילו הסבירות הנמוכה להימצאותו של החמץ בבית הייתה מונחת לפני חכמים הם לא היו מחייבים את הבית בבדיקה, אולם מרגע שהחיוב חל, וישנה חובת בדיקה - כלומר חיפוש החמץ וביעורו בפועל, יש צורך בפעולה מעשית לביעורו של החמץ. דבר זה היה נכון גם ביחס לביטול דאורייתא, אם הוא היה נחשב לחיוב. נראה כי הרמב"ן סבר כי ביטול הוא רק אמצעי להימנע מן האיסור להחזיק חמץ בבעלותי (השווה לדברי הרמב"ן ביחס לביטול, בהם דנו לפני כמה חודשים). לכן, אין צורך לעשות ביטול אם הסיכויים להימצאותו של חמץ קלושים בתנאים מסוימים, אולם עדיין יש צורך בבדיקה בתנאים אלו, אם התעורר חיוב בבדיקה. אין זה שונה מהחיוב לבצע בדיקה גם אם בשבוע שלפני מועד הבדיקה, הבית נוקה ביסודיות. היות שזו מצווה, עלי לבצעה כהלכה.

רבנו דוד אף מוטרד מהמשך דברי הגמרא לפי פירוש הראב"ד והרמב"ן. במקרה של תשעה חנויות יש צורך בבדיקה גם כאשר קיים רק ספק אחד ביחס לחתיכה שנכנסה הביתה. כל יתר המקרים מדגימים עקרון אחר - שספק על, במקרה שהבית בדוק, אינו מצריך בדיקה נוספת. מדוע יש צורך בכל שלושת המקרים, בייחוד כאשר דין זה נתנסח במפורש במקרה השלישי?

* רבנו דוד (רבנו דוד ע"מ סו, ד"ה "ונראה")

רבנו דוד מעלה את העקרון הראשון בדברי הראב"ד, כי בדיקת חמץ נתקנה על הספק, לדרגת דאורייתא, ומחיל אותו על מצוות ביעור חמץ. ביעור חמץ, לדעתו, שונה מחיובים ואיסורים אחרים. ההבנה הנכונה של החיוב, אינה כי קיומו של חמץ מחייב אותי לשרוף אותו או לבערו, אלא שעצם המצב בו הבית נמצא בספק מחייב כי כל החמץ יסולק ממנו באופן אקטיבי. אם להוסיף במקצת על דבריו, נראה לי כי הוא מבין כי חיוב ביעור חמץ אינו על החמץ, אלא על הבית. "תשביתו שאר מבתיכם" פירושו שיש לנקות את הבתים מכל אפשרות של חמץ או שאור.

לכן, החיוב מדאורייתא הוא בגדר ודאי גם כשיש ספק בדבר מציאותו של חמץ. כל איסורי התורה יתחייבו במקרה של ספק, משום הדין של ספק דאורייתא לחומרא, אולם חיובם יהיה בתורת ספק. וכפי שהסביר רבנו דוד, כל איסורי התורה נאמרו רק על ודאי, אולם בשל חומרתם של דברי תורה, הדין הוא להחמיר ולנהוג לאיסור גם במקרה של ספק, שמא יהיה בו איסור. אך המקרה של ביעור חמץ שונה, היות שהאיסור בו נאמר במצב של ספק. ההבדל בין הדינים עולה במקרה של ספק נוסף. בכל שאר דיני התורה, ספק ספיקא לקולא. אולם במקרה של ביעור חמץ, אין להתחשב כלל בספק הראשון. היות שהתורה ציוותה אותנו לבער חמץ במצב של ספק, הצטרפות של ספק נוסף הופכת את המקרה למצב של ספק דאורייתא לחומרא. ממילא, ספק ספיקא בביעור חמץ שקול לספק דאורייתא בשאר איסורים.

כעת, מוסיף רבנו דוד עיקרון נוסף: ברגע שאדם מחויב לעשות ביעור, הוא מחויב גם לעשות בדיקה (על אף שבדיקה מדרבנן, ודין ספק דרבנן לקולא היה אמור לפטור מחובת בדיקה). זאת משום שחיוב בדיקה מדרבנן אינו חיוב העומד בפני עצמו, אלא הוראת חכמים כיצד למלא את דין ביעור דאורייתא. תקנת חכמים הייתה שאין להסתפק בביטול או ביעור בלבד על מנת לקיים את דין חובת ביעור חמץ (כפי שניתן היה לעשות מדאורייתא), אלא שיש לבדוק את כל הבית, ועל כן בכל מקרה שחל חיוב ביעור, חלה חובת בדיקה. במלים אחרות, בדיקה היא הגבלה על אופני הביעור מדאורייתא, ועל כן היא נוהגת לפי דין ספק דאורייתא לחומרא.

בהמשך הגמרא, רבנו דוד (ע"מ סז, ד"ה "אבל נאמר") מקבל את חילוקם של הראב"ד והרמב"ן בין מקרה של ספק בבית ובין מקרה של "ספק על" (ספק אם החמץ נכנס בכלל לבית).העיקרון שהוצג לעיל חל רק על המקרה הקודם. למעשה, אפילו חיוב ביעור מדאורייתא אינו חל במקרה של ספק על, היות שלבית יש חזקת בדוק. (תוספות העלו נקודה זו, ולכן הם הסבירו כי הגמרא מתייחסת לאכילה ולא לביעור, שלא כמו בעל המאור, וכך הסירו את חזקת הבדוק של הבית. לחתיכה שזהותה אינה ברורה, אין חזקה כלל.) זה מסביר את המקרה של בקעה. אולם שלא כמו הראב"ד, רבנו דוד (ע"מ סח ד"ה "וזה") טוען כי המקרה של שתי קופות אינו מקרה של ספק על. היות שיש משהו שנכנס לבית, ישנו ספק בשני הבתים. ממילא, יש חובת ביעור מדאורייתא. אולם כאן אנו פוגשים בחריג לעיקרון השני. היות שיש שני בתים, ואחד מהם הוא בכל מקרה לפני בדיקה, אנו יכולים לומר, רק ביחס לחיוב בדיקה מדרבנן, כי אנו מייחסים את החמץ לבית הלא בדוק, ואת המצה לבית הבדוק. דין זה, דין "תולין", הוא קולא שניתן ליישמה רק ביחס לתקנות חכמים, ועל כן במקרה זה אדם יכול לסמוך על ביטול ללא בדיקה. אם כך, המקרה של תשעה חנויות מבוסס על עיקרון כפול של ספק בביטול ובבדיקה; שתי קופות הוא מקרה מיוחד בו ניתן להפעיל את דין תולין בעניין חיוב הבדיקה מדרבנן; בקעה הוא מקרה בו יש מצב של ספק על ושני שבילים הוא מקרה של הפעלת דין ספק על באופן המוביל לסתירה הדדית.

רבנו דוד (ע"מ סז, ד"ה "ונכון") מוסיף נקודה נוספת. התרחיש המופיע בגמרא (ט:) לפני המקרים בהם עסקנו, הוא מקרה בו אדם מניח עשר חתיכות ומוצא לבסוף רק תשע (אותו נכנה מכאן ואילך עשר - תשע). רבנו דוד סבור כי רבא אינו מצריך בדיקה במקרה זה, בעוד רב מרי מצריך (עיין ברש"י). הרמב"ן טוען כי כל המקרים בהמשך הסוגיה הם אליבא דרב מרי, היות שהם מבוססים על העיקרון שאין לבטל בדיקה בשל ספק אכילה. רבא חולק על עיקרון זה, וסובר שאין להצריך בדיקה, שמא אכל עכבר את החתיכה החסרה. רבנו דוד אינו מעוניין להותיר אפילו דעה אחת שתסתור את המסקנות אליהן הגיע מן הדיון בהמשך הסוגיה. על כן, הוא מפרש את רבא באופן מחודש, כך שפסיקתו המחודשת מוגבלת רק למקרה של עשר- תשע. אני משאיר הסבר זה לעבודה אישית של כל אחד ואחד מן הלומדים. מדובר בנקודה עדינה מאד, ורב מרי חולק עליה מכל וכל.

סיכום

לסיכום, יש לנו ארבע דעות בסיסיות אפשריות:

א. תוספות ובעל המאור - חיובי ביעור ובדיקה נידונים על פי הכללים הרגילים של ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא וספק ספיקא.

ב. ראב"ד (כפי שהוסבר על ידי רבנו דוד והרמב"ן) - בדיקה, על אף שחיובה מדרבנן, מחייבת אפילו כאשר יש ספק חמץ. דין זה אינו חל במקרה של ספק על.

ג. רמב"ן- מסכים עם דעת הראב"ד (ב), ומוסיף דין נוסף בבדיקה: אם אדם מחויב בבדיקה בזמן כלשהו, אין להתיר את החיוב בספק אחר שבא לאחר שכבר חל חיוב הבדיקה.

ד. רבנו דוד - 1) מסכים עם העיקרון הראשון שבדברי הראב"ד והרמב"ן, אך מחיל אותו אפילו על ביעור דאורייתא - אדם אינו משמיד את החמץ, אלא מנקה את ביתו. לכן ספק ספיקא מקביל למקרה של ספק אחד והולכים בו לחומרא. 2) בדיקה חלה כל אימת שיש חובת ביעור. לכן, ספק ספיקא לחומרא גם עבור בדיקה.

השיעור בשבוע הבא יינתן על ידי הרב גיגי, ויעסוק בקשר עניבה.

מקורות:

* פסחים יא. "וכל היכא דלא בדיל מיניה ... בקשירה לא מיחלפא".

* שבת קיג. משנה "קושרין דלי" והגמרא.

* שבת קיא: משנה "ואלו" והגמרא. רש"י ד"ה "ואלו".

* רמב"ם הלכות שבת י א, ה.

* ערובין צז. "והשתא דתני ... כעין קשירה דידהו".

* סוכה לג: "ואין ממעטין ביום טוב ... בחדא". רש"י

שאלות:

* מהי הגדרת קשר המייחדת אותו מעניבה?

* על מה נוסבת המחלוקת בין:

· רבי מאיר ותנא קמא

· רש"י והרמב"ם

· רבי יהודה ותנא קמא