יאוש בעלים (א)

  • הרב משה טרגין

ייאוש בעלים (חלק א')

בשני השיעורים האחרונים תיארנו את אופי מצוות השבת אבידה; בשיעור שלפנינו נמשיך בנושא השייך לדיני אבידה, ונחקור את ההלכה המרתקת הקובעת את יכולתו של מוצא החפץ להחזיק בו ולשמור אותו לעצמו. הגמרא (בבא מציעא כג:) מציבה את ה"ייאוש" כגורם המרכזי המאפשר למוצא לקבל לידיו את הבעלות על החפץ:

"ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא, אתא לקמיה דרב. אמר ליה: זיל שקול לנפשך... אמר רבי אבא: משום יאוש בעלים נגעו בה, דחזא דקדחי ביה חלפי".

אם בעלי החפץ איבד את התקווה למצוא אותו, קודם להרמת החפץ על ידי המוצא - אזי המוצא רשאי לשמור את החפץ לעצמו. אובדן התקווה הזה מכונה בהלכה "ייאוש בעלים", והוא חייב להתרחש לפני שהמוצא נוטל את החפץ. אם הייאוש בא אחרי הרמת החפץ - המוצא חייב להשיב את החפץ לבעליו. הבנת מהות הייאוש, והדרך שבה הוא מתיר את החפץ למוצאו, נתונה במחלוקת בין כמה ראשונים.

ייאוש כמקרה מיוחד של הפקר

ככל הנראה, הדרך הפשוטה ביותר להבין את הייאוש היא לגלות מנגנון הלכתי דומה, ולתפוס את הייאוש כנגזרת שלו. המנגנון ההלכתי החזק והנפוץ ביותר להפקעת בעלות של אדם על חפץ הוא ההפקר - וויתור על בעלות באופן משפטי על ידי הצהרה פורמלית. אולי ייאוש בעלים הוא סוג של הפקר: בהכרתו בחוסר יכולתו לאתר את החפץ, ובהשלמה שלו עם האובדן, מבצע הבעלים למעשה פעולה של הפקרת החפץ. ראיה לדבר, שהגמרא במסכת גיטין (לט.-:) מתארת הקבלה בין ייאוש והפקר כאשר היא דנה בשחרור של עבד כנעני:

"אמר עולא אמר ר' יוחנן: המפקיר עבדו יצא לחירות, וצריך גט שיחרור... אמר אמימר: המפקיר עבדו ומת, אותו העבד אין לו תקנה... אמרו לפני רבי: אמר נתייאשתי מפלוני עבדי, מהו? אמר להם, אומר אני: אין לו תקנה אלא בשטר (רש"י: משוחרר הוא קצת, ואינו גמור)".

הגמרא משווה את דיניהם של מי שהפקיר עבד ומי שהתייאש מעבד שאבד (בשני המקרים העבד אינו שייך מבחינה ממונית לבעלים, אבל הוא עדיין מוגדר כעבד מבחינת המעמד האישי שלו). עצם ההקבלה בין ייאוש והפקר מעניקה משקל רב להבנה שלפיה יש התאמה יסודית בין המושגים. יש המבינים שכך סבר רש"י, לפי פירושו בסוגיה שם (ד"ה נתייאשתי) ובמסכת בבא מציעא (כא. ד"ה מצא וד"ה מעות):

"מצא פירות מפוזרין - נתייאשו הבעלים מהן, כדאמר בגמרא, והפקר הן".

אמנם פירושים של רש"י במקומות אחרים מצביעים על כך שרש"י הבין שייאוש הוא מושג הלכתי עצמאי (ראה למשל בבא קמא סו. ברש"י ד"ה יאוש); אף על פי כן הרבה שיטות מייחסות את ההבנה הזו לרש"י.

הבדלים בהיקף הדין בין ייאוש להפקר

בכל אופן, רוב הראשונים לא אימצו את ההקבלה בין ייאוש להפקר. הם הוטרדו בעיקר מההגבלות לדין ייאוש, שאינן מתאימות להגבלות של תהליך דמוי-הפקר. לדוגמה, התוספות במסכת בבא קמא (סו. ד"ה כיון) טוענים, שאם ייאוש הוא כהפקר, אז הוא צריך לפעול גם אם הוא התרחש אחרי הרמת החפץ על ידי המוצא:

"מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור, דאם כן אפילו בתר דאתא לידיה באיסורא (= הרמת החפץ לפני ייאוש בעלים) יוכל לקנות מן ההפקר".

אם אכן ייאוש הוא צורה של הפקר, מדוע יש משמעות לשאלה אם הייאוש חל לפני או אחרי הרמת החפץ? ההגבלה הזו מצביעה על כך שייאוש פועל בדרך שונה מהפקר, ומשום כך יש לו הגבלות ייחודיות.

ראשונים אחרים התייחסו לעובדה שייאוש פועל רק לגבי חפצים שאבדו ונותקו באופן פיזי מרשות בעליהם. גם כאן, אם ייאוש הוא צורה של הפקר, היה מקום לומר שהוא יחול גם לגבי חפצים שנמצאים בתוך רשות הבעלים - כמו הפקר. באופן כללי, ההגבלות הברורות על היקפו של דין ייאוש בעלים גרמו להרבה ראשונים לתפוס את הדין כהלכה עצמאית, ולא כהשתלשלות טבעית מדין הפקר.

הבדלים במקור הדין בין ייאוש להפקר

גורם נוסף המעיד על עצמאותו של דין ייאוש הוא המקור הקיים בתורה שבכתב לדין זה. בפסוק (דברים כ"ב, ג) מוזכרת שמלה כדוגמה אחת לחפץ שיש להשיבו לבעליו במקרה שהלך לאיבוד:

"וכן תעשה לחמֹרו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה".

המשנה במסכת בבא מציעא (פ"ב מ"ה) לומדת מאזכור מודגש זה, שרק חפצים הדומים לשמלה - במובן זה שיש להם סימנים מזהים ייחודיים - מחויבים בהשבה:

"אף השמלה היתה בכלל כל אלה, ולמה יצאת? להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים - חייב להכריז".

רוב הראשונים (ראה ברש"י, בתוספות וברמב"ם) מסבירים שבהעדר סימנים מזהים, הבעלים מאבד באופן טבעי את התקווה שהחפץ יחזור אליו, ולכן הוא מתייאש - ובכך מתיר למוצא להחזיק בחפץ. לפיכך, הייתור של הביטוי "שמלה" מהווה ברמז מקור לדין ייאוש.

הירושלמי במסכת בבא מציעא (פ"ב ה"א) העלה מקור נוסף לדין ייאוש. הימצאותם של מקורות נפרדים שנלמד מהם דין ייאוש בעלים מרמזת אף היא שמדובר במנגנון הלכתי שאיננו תלוי במושג של הפקר; אילו ייאוש היה יישום מקומי של הפקר, לא היה צורך בפסוק מיוחד ללמד עליו.

הכרזה על הפקר

אינדיקציה שלישית המראה על עצמאותו של דין ייאוש בעלים ניתן להסיק מגורם מסוים המגביל את עיקרון ההפקר, אך איננו מופיע ביחס לייאוש. אחד מהדינים המיוחדים של הפקר הוא החובה להצהיר על פעולת ההפקרה באופן מילולי, ובנוכחות שלושה אנשים אשר מתפקדים כבית הדין שבפניו מתקבלת ההכרזה המשפטית. באשר לייאוש איננו מוצאים בשום מקום דרישה לכך שהייאוש יהיה מול שלושה אנשים, וגם לא שיוצהר בצורה מילולית. הגמרא במסכת בבא מציעא (כג.) מביאה בעניין זה את דעתו של רבא:

"אמר רב זביד משמיה דרבא: כללא דאבידתא - כיון דאמר 'ווי לה לחסרון כיס' - מיאש ליה מינה".

לפי קביעה זו לכאורה יש צורך בביטוי מילולי של הייאוש; אך גם התוספות (בבא מציעא כב. ד"ה שטף) וגם הרמב"ן (פסחים ד:, בדיון על ביטול חמץ) מציינים במפורש שאין צורך בהכרזה מילולית כזו כדי להחיל ייאוש. לשון התוספות:

"שטף נהר קוריו עציו ואבניו... והכי פירושו, אם נתיאשו הבעלים, דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו, ואפילו אומרים שאין מתיאשים - אין בכך כלום, דודאי הן מתיאשים בלבן".

חלות העברת הבעלות בייאוש

כמה אחרונים ציטטו את הסוגיה במסכת בבא קמא (סו.-:) שגם בה יש אישוש לתפיסה שייאוש הוא דין עצמאי. הסוגיה עוסקת באדם שגזל דבר חמץ לפני הפסח, ולפי הגמרא הוא רשאי להחזירו לאחר הפסח (אם הוא נשאר בצורתו המקורית ולא ניזוק):

"איתיביה רב יוסף לרבה: גזל חמץ, ועבר עליו הפסח - אומר לו: 'הרי שלך לפניך'; והאי כיון דמטא עידן איסורא (= בא זמן האיסור) ודאי מייאש, ואי סלקא דעתך יאוש קנה, אמאי אומר לו 'הרי שלך לפניך', דמי מעליא בעי שלומי ליה (חייב לשלם לו כסף בשווי הגזילה)?!".

בדרך כלל, דיני גזילה מתירים לגזלן להחזיר את החפץ הגזול - במידה שלא ניזוק - ללא קנס נוסף. אך במקרה שהציגה הגמרא, מאחר שהפסח חל בינתיים, הנגזל ודאי התייאש מן הגזילה, שהרי שוב אין לו שימוש בחמץ זה. אם כך, שואלת הגמרא, כיצד יכול הגזלן להחזיר את החמץ שהבעלים התייאש ממנו? הנחת היסוד שעומדת מאחורי שאלת הגמרא היא שלאחר ייאוש החפץ כבר איננו שייך לבעלים הראשון; משום כך הגנב אינו יכול להיפטר מתשלום על ידי החזרת החפץ - שכבר איננו רכושו של הנגזל. תשובת הגמרא היא שייאוש גורם להעברת הבעלות רק במידה שהמקבל מתכוון לזכות בחפץ:

"אמר ליה: כי קאמינא אנא - זה מתייאש, וזה רוצה לקנות; האי - זה מתייאש, וזה אינו רוצה לקנות".

אם האדם המחזיק כעת בחפץ איננו מעוניין לרכוש בעלות על החפץ, אזי הייאוש איננו גורם העברת בעלות. בתרחיש שבו דנה הגמרא, לגזלן אין כוונה לזכות בחפץ (מאחר שחג הפסח חל, וחמץ אסור), ולכן הייאוש אינו גורם העברת בעלות והחפץ עצמו יכול להיות מושב לבעלים. מסוגיה זו עולות כמה שאלות מעניינות באשר לדרך הפעולה של הייאוש, אך עיקרון אחד נראה ברור: הייאוש איננו פועל כמו מקרה רגיל של הפקר. לו היה מדובר בדין ההפקר המקובל - העברת הבעלות היה מתרחשת אוטומטית באופן מיידי ומלא. העיכוב בהעברת הבעלות, עד שתהיה כוונה לקנות מצד המחזיק, מצביע על הפרדה מלאה בין ייאוש ובין הפקר.