דילוג לתוכן העיקרי
גמרא פסחים -
שיעור 18

פסחים | דף יא | קשר עניבה

קובץ טקסט

קשר עניבה / הרב ברוך גיגי

שיעור מס' 18: פסחים יא.

רבי יהודה וחכמים

הגמרא (פסחים יא. ושבת קיג.) מביאה מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים בעניין קשירה: "חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ורבי יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו". חכמים מתירים לחבר את שני קצות החבל שנקרע על ידי קשר עניבה, ואילו רבי יהודה מתיר רק חיבור באמצעות כריכת בד או משהו חלול, אבל לא על ידי עניבה.

הגמרא בשבת שם ממשיכה להסביר כי מחלוקת רבי יהודה וחכמים היא בעניין הגדרת מלאכת קשירה - אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת. לדעת רבי יהודה, קשר עניבה כלול באיסור קושר, ואילו לדעת חכמים אין איסור לעשות קשר עניבה, אפילו לא איסור מדרבנן, שכן אין חשש שמא יבואו להתבלבל בין קשר זה המותר ובין קשר אסור.

בשיעור זה נתמקד במושג "עניבה" ובמחלוקת שבין רבי יהודה וחכמים בעניין זה. ננסה להגיע מתוך דיון זה להגדרה של מלאכת קושר.

מלאכת קושר - האיסור על מעשה הקשירה

המשנה בשבת (קיא:) אוסרת לעשות קשר גמלין (נהגי גמלים) וקשר ספנין בשבת. עם זאת, בראשונים אנו מוצאים שתי גישות עיקריות להגדרת הקשר האסור. לדעת רש"י והרא"ש, הקריטריון היחיד להגדרת קשר כאסור הוא עניין קיומו. קשר מוגדר כאסור אם הוא קשר של קיימא. לדעת הרי"ף והרמב"ם ישנם שני קריטריונים להגדרת קשר אסור: 1. קיומו של הקשר (בהתאמה לדעת רש"י והרא"ש) 2. קשר של אומן - רק קשר שהוא מעשה ידיו של אומן יכול להיאסר מדאורייתא.

נראה כי מחלוקת זו נובעת מהבנה שונה של מלאכת קושר. לדעת רש"י (ד"ה "ואלו"), התוצאה היא שנאסרה, ועל כן הוא מגדיר את המלאכה כצירוף של שני חוטים נפרדים. החוטים נחשבים למצורפים רק אם הקשר הוא קשר של קיימא - קשר מתמשך. לדעת הרי"ף והרמב"ם, המלאכה מוגדרת הן על פי התוצאה, והן על פי האופן בו נעשה הקשר (מעשה הקשירה), ועל כן לא די בקשר של קיימא על מנת להתחייב, אלא שיש גם צורך בקשר אומן - תנאי נוסף המגדיר את איכות הפעולה.

לפי האמור לעיל, עולות שתי אפשרויות להסביר את טעמם של חכמים במחלוקתם עם רבי יהודה ביחס לעניבה: א. עניבה אינה נחשבת קשר של קיימא

ב. עניבה אינה קשר אומן

לדעת רש"י רק הסיבה הראשונה רלוונטית, ואילו לדעת הרמב"ם שתי הסיבות רלוונטיות. על מנת להבין מדוע עניבה אינה עומדת בקריטריונים אלו יש לבחון לעומק דעות אלו.

רש"י

לדעת רש"י אין לעשות בשבת קשר של קיימא - ללא תלות בשאלה האם הוא קשר אומן או לא. לעיל הגדרנו קשר של קיימא כתלות במשך הזמן שהקשר יהיה קיים. קריטריון זה עמום למדי- מצד אחד, אנו יכולים להתחשב בכוונתו הסובייקטיבית של הקושר, ולחייב אותו מדין קושר רק אם הוא התכוון שהקשר יחזיק מעמד זמן רב. מצד שני, ניתן לחייב על פי קריטריונים אובייקטיביים, כך שקשר שבאופיו הוא קשר לזמן רב יחייב את הקושר אותו גם אם לא היה בכוונתו להשאיר אותו למשך זמן רב.

אם נתחשב רק בפרמטרים סובייקטיביים ייקשה עלינו להסביר את ההיתר של חכמים לקשור חבל דלי בעניבה, למרות שכנראה הכוונה היא לקושרו לזמן ארוך. כנראה שלרש"י השאלה האם הקשר הוא של קיימא או לא נקבעת על פי פרמטרים אובייקטיביים.

הבנה זו נתמכת על ידי דברי רש"י בשבת (קיא: ד"ה "אין חייבין"). המשנה אומרת כי לפי רבי מאיר אין מתחייבים משום קושר על קשר שניתן להתירו ביד אחת. רש"י מסביר כי רבי מאיר דיבר גם על מקרה שהקושר התכוון להשאיר את הקשר לימים רבים. אם הקשר הוא כזה שניתן להתירו ביד אחת, אזי הוא אינו מתאים להגדרה האובייקטיבית של קשר, ואין חייבים עליו. אם כך, נוכל להסיק כי הבנת רש"י בדעת חכמים היא כי עניבה מעצם טבעה מוגדרת כקשר זמני - בלי תלות בשאלה לכמה זמן התכוון הקושר להשאירה כך.

קשר שניתן להתירו ביד אחת ועניבה

מכל מקום, מן המשנה לא ברור מה סובר רבי מאיר ביחס לעניבה, והגמרא אכן עוסקת בעניין זה. הגמרא מעלה שתי אפשרויות לחלק בין קשר רגיל שאסור ובין קשר שניתן להתירו ביד אחת : א. קשר שניתן להתירו ביד אחת מיוחד במבנהו. הוא עשוי בצורה כזו שמלכתחילה הוא יכול להתפרק ביד אחת, על אף שהוא מהודק.

ב. קשר כזה דומה לקשר אסור מבחינה מבנית. אולם הקשר לא הודק ועל כן ניתן להתירו בקלות.

לפי האפשרות הראשונה, רבי מאיר יתיר קשר עניבה, שכן על אף שהוא מהודק, ניתן להתירו בקלות. אולם לפי האפשרות השניה רבי מאיר יאסור עניבה, שכן זהו קשר מהודק. הגמרא אינה מצליחה להגיע למסקנה בדעת רבי מאיר בעניין זה, ונשארת בתיקו.

כעת נדון בדעת חכמים. הם מתירים לקשור קשר עניבה בבת, אך אוסרים קשר שניתן להתירו ביד אחת. במבט ראשון, נראה כי יש כאן סתירה. בעצם, גם עניבה וגם קשר שניתן להתירו ביד אחת שונים מהותית מקשר של קיימא. ואולם, נראה שיש מקום לאסור דווקא את קשר עניבה, שכן הוא קשר מהודק. יתר על כן, נראה כי חכמים אינם מוטרדים מן העובדה כי קשר שניתן להתירו ביד אחת אינו עמיד, ועל כן לא ניתן להגדירו בפרמטרים אובייקטיביים כקשר של קיימא. (מסיבה זו הם חולקים עם רבי מאיר בעניין קשר שניתן להתירו ביד אחת.) אם כך, עליהם להפעיל אותן אמות מידה גם ביחס לעניבה, ולהודות לרבי יהודה כי עניבה אסורה.

לאור בעיה זו, טוענים הריטב"א והרי"ד כי למעשה חכמים מודים כי מותר לקשור קשר שניתן להתירו ביד אחת - רבי מאיר רק מסביר את דעת חכמים. (דעת חכמים ביחס לקשר שניתן להתירו ביד אחת אינו מופיע במשנה במפורש.) אם כך, חכמים שמתירים לעשות עניבה בשבת, מתירים גם לקשור קשר שניתן להתירו ביד אחת. עם זאת, דעת רבי מאיר ביחס לעניבה אינה ידועה, כפי שהגמרא עצמה סיימה דיון בנקודה זו בתיקו. הוא יכול לאסור עניבה היות שזהו קשר מהודק, ולהתיר בכל זאת קשר שניתן להתירו ביד אחת, שהוא קשר רפה.

אלא שרוב הראשונים אינם מסכימים להסבר זה, וסוברים כי להלכה, חכמים מתירים עניבה ואסורים קשר שניתן להתירו ביד אחת. ניתן להסביר עמדה זו באופן הבא: עניבה כלל אינה מוגדרת כקשר, היות שבעצם מהותה מונחת האפשרות להתירה. אפשרות זו גורמת לכך שעניבה נחשבת כאינה קשורה גם בשעה שהיא אכן קשורה. מנגד, קשר שניתן להתירו ביד אחת נחשב לקשר, הגם שהוא קשר חלש ומתפרק.

[הערה: הסבר זה אינו מסתדר עם דברי הגמרא כי רבי מאיר עשוי להתיר קשר של קיימא ולאסור עניבה, היות שעניבה מהודקת וקשר של קיימא הוא קשר רפה.]

הרי"ף והרמב"ם

כפי שהוסבר לעיל, הרמב"ם והרי"ף יכולים להתיר עניבה על בסיס הדברים הבאים:

א. עניבה אינה מוגדרת כקשר של קיימא; ובנוסף,

ב. עניבה אינה מוגדרת כמעשה אומן - תנאי הכרחי להגדרתה כמלאכה.

אם נאמץ את הנקודה השניה, נוכל להסביר כי היא מהווה בסיס המחלוקת בין רבי יהודה וחכמים. חכמים דורשים שני מרכיבים לחייב על קשר: 1. קיום הקשר 2. מעשה קשירה. רבי יהודה (בדומה להסבר רש"י את דעת חכמים) דורש רק קיום. לכן , עניבה שעשויה לקיום לזמן רב, אך אינה מוגדרת כמעשה אומן, מותרת לדעת חכמים ואסורה לדעת רבי יהודה. לחלופין, נוכל לומר כי גם אם רבי יהודה מודה לקריטריונים של חכמים לחיוב קשר, הוא יסבור כי עניבה אכן נחשבת מעשה קשר ואסורה בשבת.

שני הסברים אלה בדעת רבי יהודה תלויים במחלוקת בערובין (צז.): אין לעשות עניבה בתפילין על מנת להדקם לגוף כדי שניתן יהיה להכניסם למקום מוגן בשבת. לדעת רב חסדא הסיבה לכך היא שעניבה אינה נחשבת קשר המתאים לתפילין. לדעת אביי, לעומת זאת, זהו קשר מתאים לתפילין. אלא שקשר כזה מוגדר כקשר בשבת שמתחייבים עליו ועל כן אין לעשותו בשבת.

עניבה - היתר לכתחילה

קשה להבין מדוע חכמים מתירים עניבה בשבת - לכאורה יש מקום לאסור קשר זה, לפחות מדרבנן. שאלה זו נכונה אם נבין כי עניבה היא קשר של קיימא, אך לא מעשה אומן, או גם אם לא נגדיר אותה כקשר של קיימא, אך נאמר כי היא מעשה אומן. כל עוד היא דומה לפחות במרכיב אחד לקשר האסור מדאורייתא, יש מקום לאוסרה מדרבנן, הגם שלא מדאורייתא.

ניתן לטעון כי לפי חכמים עניבה אינה עונה לאף קריטריון של קשר - היא אינה קשר של קיימא, ואינה מעשה אומן. על כן, ניתן להתיר עניבה אפילו מדרבנן. על אף שאפשרות כזו להסבר המחלוקת אכן קיימת, קשה לומר כי מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים כה קיצונית, ולדעת רבי יהודה עניבה היא גם קשר של קיימא וגם קשר של אומן.

נראה שיש להסביר את דעת הרמב"ם באופן שונה. עד עתה, הנחנו כי לדעת הרמב"ם יש שני קריטריונים בעלי חשיבות זהה למלאכת קושר: קשר של קיימא ומעשה אומן. כאשר קיימים שני התנאים בקשר הקשר אסור מדאורייתא, כאשר קיים רק תנאי אחד - איסורו מדרבנן. אם אף אחד מן התנאים אינו מתקיים בקשר - הוא מותר לחלוטין. ברצוני להציע כי לפי הרמב"ם יש רק תנאי אחד מרכזי המחייב בקשר והוא חיבור של קיימא. אולם חיבור כזה אסור מדאורייתא רק אם הוא מעשה אומן. זהו תנאי חיצוני שאינו חלק מן ההגדרה הבסיסית של המלאכה. אם כך, ישנו איסור מדרבנן על קשירת קשר של קיימא שאינו קשר אומן. אולם קשירת קשר שאינו של קיימא אינו נחשב קשר כלל - גם אם הוא מעשה אומן. מכל מקום, ניתן לאסור קשר כזה מדרבנן, אולם לא מסיבות מהותיות, אלא כדי להרחיק את האדם מן העברה.

חילוק זה עולה מן האופן בו חילק הרמב"ם את הלכות קושר (הלכות שבת פרק י א-ב): בהלכה הראשונה הוא מזכיר את דין קשר של קיימא שהוא גם מעשה אומן; קשר של קיימא שאינו מעשה אומן וקשר שאינו של קיימא ולא מעשה אומן. רק בהלכה ב הרמב"ם מזכיר את דינו של קשר שהוא מעשה אומן אך אינו של קיימא.

הסבר זה ברמב"ם מסביר גם מדוע מותר לעשות בשבת קשר של מצווה רק אם זהו קשר שאינו של קיימא (גם אם הוא מעשה אומן). קשר שאינו מעשה אומן, אך הוא של קיימא אסור בקשירה בשבת גם לשם מצווה. חכמים לא התירו לעבור על איסור מדרבנן על מנת לקיים מצווה, אך הם התירו לעבור על גזירה צדדית בנסיבות אלו.

כעת אם נחזור לדון בעניבה, לאחר שהעלינו הבנה מחודשת זו ברמב"ם, נוכל להבין מדוע עניבה מותרת בשבת לכתחילה. כפי שהוסבר לעיל, עניבה נחשבת כמותרת גם כשהיא קשורה ועל כן היא אינה יכולה להיחשב כמחברת בין שני דברים. ממילא, אין שום סיבה להגדיר עניבה כאיסור מדרבנן שכן היא אינה מוגדרת כמעשה מלאכה (אפילו לא מדרבנן) ואין גם חשש שמא כתוצאה מהיתר זה מישהו יבוא להתיר קשר דאורייתא. (ובלשון הגמרא "עניבה בקשירה לא מיחלפי".)

נפקא מינות: לולב

אנו נשתמש בכל מה שאמרנו עד כאן על מנת לנתח שני דינים ביחס לאגד לולב (חיבור הלולב ההדסים והערבות יחדיו):

1. סוג הקשר הנדרש - למרות שלכתחילה אין חיוב לקשור את ג' המינים יחדיו, מצווה מן המובחר לעשות כן. לשם כך, סבור רש"י (סוכה לג:) כי יש לעשות קשר גמור, ולחבר את שני קצות הקשר יחדיו.

לדעת חכמים שעניבה אינה נחשבת קשר, האם עדיף לקשור את הלולב בקשר גמור, או שמא מותר גם להשתמש בעניבה? מצד אחד, ישנם המתירים לקשור תפילין בקשר עניבה, שייתכן שהם מודים אף כאן כי עניבה יכולה להועיל. מצד שני, ניתן לחלק בין לולב ותפילין: בתפילין יש צורך במעשה קשר, ולשם כך מספיקה אפילו עניבה, אולם בלולב יש צורך לחבר בין ג' המינים ואפשר שעניבה אינה מתאימה למטרה זו.

השולחן ערוך (או"ח תרנא, א) פוסק כי יש צורך בקשר ממש ואין להסתפק בעניבה.

2. קשירת לולב ביום טוב - יש איסור על עשיית קשר ביום טוב (האיסור יכול להיות מדאורייתא או מדרבנן, תלוי בסוג הקשר). האם ישנו חילוק בין עניבה ובין כריכה מבחינת ההיתר לחבר את ג' המינים? לכאורה, עניבה בעלת דמיון מסוים לקשר, כך שניתן היה להעדיף מבחינה הלכתית דווקא את העניבה ביום טוב. מכל מקום, הרי"ף אינו מחלק בין עניבה ובין כריכה. עמדתו תומכת בהסבר שהעלינו, לפיו יש צורך בחיבור על מנת לכרוך את ג' המינים יחדיו, ועניבה אינה נחשבת כחיבור כלל. לעומתו, המשנה ברורה (תרנא, יא) ממליץ על ביצוע עניבה. ניתן להסביר את דעתו בכך שעניבה נחשבת כסוג מסוים של חיבור, שעדיף על פני כריכה או ליפוף סתמיים. (ישנה אפשרות נוספת להבנה, שאינה תלויה בעדיפותה של עניבה ליצירת חיבור: עניבה עדיפה על פני כריכה היות שהיא עמידה לזמן רב יותר ועל כן אין סיכוי שהיא תתפרק.)

סיכום:

אסור מדאורייתא לקשור קשר בשבת. לדעת רבי יהודה עניבה כלולה באיסור זה, ואילו חכמים מתירים אותה.

חכמים:

רש"י סבור כי כל קשר של קיימא אסור בשבת. עניבה מותרת לדעת חכמים, היות שמעצם טבעה היא קשר זמני. הרמב"ם סבור כי רק קשר של קיימא שהוא גם מעשה אומן אסור מן התורה. עניבה מותרת אפילו מדרבנן היות שאין היא נחשבת קשר. זאת בניגוד לקשר שניתן להתירו ביד אחת, שאסור מדרבנן היות שאכן מדובר פה בקשר. (זו דעת רוב הראשונים. לעומתם, הרי"ד והריטב"א טוענים כי מותר לקשור קשר שניתן להתירו ביד אחת.)

רבי יהודה:

הצענו שתי אפשרויות מרכזיות להבנת דעת רבי יהודה:

* גם קשר שאינו של קיימא אסור אם הוא נחשבת מעשה קשירה.

* איננו מוטרדים משאלת קשר של קיימא או מעשה קשירה. האיסור מודגרת על יצירת חיבור בשבת.

הערה: גם חכמים יכולים להסכים עם העובדה כי עניבה עושה חיבור. אולם לדעתם אין בכך די בכדי ליצור איסור שבת.

נפקא מינות:

* עניבה בלולב: אם גם עניבה יוצרת חיבור, ייתכן כי אין העדפה לעשיית קשר בלולב דווקא ולא עניבה. אם עניבה אינה יוצרת חיבור, עדיף לאגוד לולב על ידי קשר. [בהנחה שבלולב אכן יש צורך בעיקר בחיבור.]

* האם עדיף לעשות עניבה או כריכה כאשר אוגדים את הלולב ביום טוב? לדעת הרי"ף אין כל העדפה בין שתי הקשירות הללו (עניבה אינה יוצרת חיבור). לדעת המשנה ברורה עניבה עדיפה (עניבה יוצרת חיבור).

השיעור הבא יהיה שיעורו של הרב יאיר קאהן והוא יעסוק באיסור חמץ בערב פסח.

מקורות:

* דף יא: המשנה והגמרא עד המשנה הבאה (יד.); דף כח. "מני... לתוך זמנו".

* דף ד: "תנן התם ... ארבעה עשר לביעור." רמב"ם הלכות חמץ ומצה (א, ח) ובהשגות הראב"ד, ספר המצוות (לאוין רצט) ובהשגות הרמב"ן שם.

* דף ז. "דאמר רב גידל ... לקידושין" , בעל המאור.

* רמב"ם הלכות חמץ ומצה (א, ט-י), ממרים (ד, א).

שאלות:

* מה מנסה הרמב"ם להוכיח בספר המצוות מן הגמרא בד: ? מדוע הרמב"ן דוחה את ראייתו?

* מדוע אין בעל המאור מקבל את פסיקת רב בז:? האם הוא גם יפסוק נגד המשנה שלנו?

* מה ההבדל בין פירוש רש"י למילה "תולין" ובין פירוש הרמב"ם?

* האוכל חמץ בערב פסח לאחר שש שעות לוקה. האם יש דין דומה לדעת הרמב"ם גם למי שאוכל בשעה חמישית? מדוע?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)