יבמות דף נג – אין קישוי אלא לדעת

  • הרב אברהם סתיו

במשנה הפותחת את הפרק השישי במסכת יבמות נאמר (נג ע"ב):

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון... קנה, ולא חילק בין ביאה לביאה.

המשנה קובעת שביאה באונס קונה בייבום, והגמרא (נג ע"ב - נד ע"א) מבררת מהו האונס שבו מדובר:

אנוס דמתניתין היכי דמי? אילימא כשאנסוהו עובדי כוכבים ובא עליה, והאמר רבא: אין אונס לערוה, לפי שאין קישוי אלא לדעת!... אלא כגון שנתכוון לאשתו, ותקפתו יבמתו ובא עליה.

הגמרא מציעה להעמיד את המשנה במקרה שבו היה גורם חיצוני (עובדי כוכבים) שהכריח את היבם לבוא על יבמתו. אך דוחה את הצעתה בשל קביעתו של רבא "שאין קישוי אלא לדעת". לכן, הגמרא עוברת להעמיד את המשנה במקרה של חוסר מודעות 'פנימי' של היבם. בעיון זה ננסה לברר את משמעות הקביעה "אין קישוי אלא לדעת". לשם כך נצטרך להבין את המציאות המדויקת של "אנסוהו עובדי כוכבים".

דרך פשוטה להבין את המקרה היא שבאו עובדי כוכבים, הצמידו אקדח לרקתו של היבם ואמרו לו שיבוא על יבמתו או שיהרגוהו (ייתכן שאותם גויים נשכרו על ידי קרובי היבמה, וכבר היו דברים מעולם ואכמ"ל).  הראשונים על אתר כתבו שהבנה זו אינה אפשרית, משום שלפי אפשרות זו אין משמעות לכך ש"אין קישוי אלא לדעת", זאת משום שלמרות שהקישוי הוא פעולה רצונית, עדיין היבם ייחשב אנוס אם איימו עליו שיהרגו אותו אם לא יתקשה. ממילא, אין חילוק בין הקישוי לעצם מעשה הביאה, ושניהם מעשים רצוניים שנעשו תחת איום מיתה.

בעקבות קושיה זו, כתבו הראשונים שמדובר במקרה שבו הגויים הצמידו פיזית את היבם ליבמתו, ומשום כך יש חילוק בין עצם ההיצמדות שנעשתה על ידי הגויים לקישוי שנעשה מדעת היבם עצמו. אמנם בנקודה זו אפשר למצוא שני ניסוחים שונים בדברי הראשונים בהסבר חידושו של רבא ש"אין אונס בערוה". התוספות (ד"ה שאנסוהו) כתבו:

איירי כשעובדי כוכבים מדביקים אותו על הערוה ואי אפשר לו להשמט אם לא על ידי שיהרג וקאמר רבא דיש לו למסור עצמו ליהרג אם יודע שאי אפשר לו אם לא יתקשה דאין קישוי אלא לדעת וחשיב כעושה מעשה.

התוספות מסבירים שקישוי נחשב כעשיית מעשה, ולא כמצב פאסיבי, ומשום כך חייב האדם להשמט מן הגויים באופן אקטיבי ולגרום לכך שיהרגוהו. אמנם הרמב"ן (ד"ה גמ' הא), בניגוד לתוס', פירש באופן אחר:

שדבקו אותו עכו"ם לערוה ואין שם פחד מיתה. דכיון דליכא אונס בגופיה אף על פי שדבקום זה לזה ובא עליה חייב שאלמלא דעתו עליה לא היה אפשר לו לבעול שאין קישוי אלא לדעת.

הרמב"ן מסביר שכלל לא מדובר במקום של סכנת מוות, אלא שהגויים הדביקו את האדם לערווה והוא התקשה, ואנו מחשיבים את המעשה שלו כמעשה רצוני.

נראה שיש כאן מחלוקת עמוקה בהבנת המושג "אין קישוי אלא לדעת". התוספות מבינים שהקישוי הוא פעולה מודעת, שרק גורמת לכך שהאדם ייחשב כאקטיבי. לעומתם, הרמב"ן סבור שהקישוי נחשב כפעולה רצונית לגמרי, והעושה זאת אחראי למעשיו באופן מוחלט.

גישה קיצונית אף יותר מצויה בדברי הרמב"ם (איסורי ביאה א, ט, עפ"י המ"מ שם), ונדחתה על ידי הראשונים בסוגייתנו. לפי גישה זו, גם כאשר מאיימים על האדם שיהרגוהו אם לא יתקשה ויבעול, הוא חייב מיתה אם עשה זאת. מהו ההיגיון בגישה זו? במה שונה האדם המתקשה ובועל מאדם שעובד עבודה זרה בכפייה שפטור ממיתה? נראה שלפי גישה זו הקישוי הוא מעשה שלעולם איננו יכול להיעשות אלא מתוך הזדהות פנימית של האדם. כאשר אדם משתחווה לעבודה זרה תחת איומים, הוא יכול לעשות זאת ולבו בל עמו, וממילא אין הוא חייב מיתה. אך הקישוי מעיד על כך שהאדם הגיע להזדהות פנימית עם העבירה וממילא אין האיום במיתה פוטר אותו מעונש.

 

 

הרב אברהם סתיו