דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף נג | אין קישוי אלא לדעת

במשנה הפותחת את הפרק השישי במסכת יבמות נאמר:

"הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון... קנה, ולא חילק בין ביאה לביאה".

המשנה קובעת שביאה באונס קונה בייבום, והגמרא (נג ע"ב – נד ע"א) מבררת מהו האונס שבו מדובר:

"אנוס דמתניתין היכי דמי? אילימא כשאנסוהו עובדי כוכבים ובא עליה, והאמר רבא אין אונס לערוה, לפי שאין קישוי אלא לדעת... אלא כגון שנתכוון לאשתו, ותקפתו יבמתו ובא עליה".

הגמרא מציעה להעמיד את המשנה במקרה שבו היה גורם חיצוני (עובדי כוכבים) שהכריח את היבם לבוא על יבמתו, אך דוחה את הצעתה בשל קביעתו של רבא "שאין קישוי אלא לדעת". לכן מסבירה הגמרא שמדובר במקרה של חוסר מודעות 'פנימי' של היבם. בעיון זה נבקש לברר את משמעות הקביעה "אין קישוי אלא לדעת", ולשם כך נצטרך להבין את המציאות המדויקת של "אנסוהו עובדי כוכבים".

דרך פשוטה להבין את המקרה היא שעובדי כוכבים הצמידו אקדח לרקתו של היבם והורו לו לבוא על יבמתו או שיהרגוהו (ייתכן שאותם גויים נשכרו על ידי קרובי היבמה, וכבר היו דברים מעולם, ואכמ"ל). הראשונים על אתר כתבו שהבנה זו אינה אפשרית, משום שלפי אפשרות זו אין משמעות לכך ש"אין קישוי אלא לדעת", משום שעל אף שהקישוי הוא פעולה רצונית, היבם ייחשב אנוס אם איימו שיהרגוהו אם לא יתקשה, וממילא אין חילוק בין הקישוי לעצם מעשה הביאה, ושניהם מעשים רצוניים שנעשו תחת איום מיתה.

בעקבות קושיה זו כתבו הראשונים שמדובר במקרה שבו הגויים הצמידו פיזית את היבם ליבמתו, ומשום כך יש חילוק בין עצם ההיצמדות, שנעשתה על ידי הגויים, לקישוי, שנעשה מדעת היבם עצמו. אומנם, בנקודה זו אפשר למצוא שני ניסוחים שונים בדברי הראשונים ביחס לחידושו של רבא ש"אין אונס בערוה". התוספות (ד"ה שאנסוהו) כתבו:

"איירי כשעובדי כוכבים מדביקים אותו על הערוה ואי אפשר לו להשמט אם לא על ידי שיהרג, וקאמר רבא דיש לו למסור עצמו ליהרג אם יודע שאי אפשר לו אם לא יתקשה, דאין קישוי אלא לדעת וחשיב כעושה מעשה".

התוספות מסבירים שקישוי נחשב כעשיית מעשה, ולא כמצב פסיבי, ומשום כך חייב האדם להישמט מידם של הגויים באופן אקטיבי ולגרום לכך שיהרגוהו. אך הרמב"ן (ד"ה גמ' הא) פירש באופן אחר:

"שדבקו אותו עכו"ם לערוה ואין שם פחד מיתה, דכיון דליכא אונס בגופיה, אף על פי שדבקום זה לזה ובא עליה, חייב, שאלמלא דעתו עליה לא היה אפשר לו לבעול, שאין קישוי אלא לדעת".

הרמב"ן מסביר שלא מדובר במקום של סכנת מוות, אלא שהגויים הדביקו את האדם לערווה והוא התקשה, והמעשה שלו נחשב כמעשה רצוני.

נראה שיש כאן מחלוקת עמוקה בהבנת המושג "אין קישוי אלא לדעת": לדעת התוספות הקישוי הוא פעולה מודעת, שרק גורמת לכך שהאדם ייחשב כאקטיבי, ואילו לפי הרמב"ן הקישוי נחשב פעולה רצונית לגמרי, והעושה זאת אחראי למעשיו באופן מוחלט.

גישה קיצונית אף יותר מצויה בדברי הרמב"ם (איסורי ביאה א, ט, על פי המגיד משנה שם), ונדחתה על ידי הראשונים בסוגייתנו. לפי גישה זו, גם כאשר מאיימים על האדם שיהרגוהו אם לא יתקשה ויבעול הוא חייב מיתה אם עשה זאת. מה ההיגיון בגישה זו? במה שונה האדם המתקשה ובועל מאדם שעבד עבודה זרה בכפייה, שפטור ממיתה? נראה שלפי גישה זו הקישוי הוא מעשה שלעולם איננו יכול להיעשות אלא מתוך הזדהות פנימית של האדם. כאשר אדם משתחווה לעבודה זרה תחת איומים הוא יכול לעשות זאת וליבו בל עימו, וממילא אין הוא חייב מיתה. אך הקישוי מעיד על כך שהאדם הגיע להזדהות פנימית עם העבירה, וממילא אין האיום במיתה פוטר אותו מעונש.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)