יבמות | דף עב | משוך

נאמר בגמרא (דף ע"ב):

"א"ר הונא: דבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל".

דבריו של רב הונא עולים בתיובתא, ולמסקנת הסוגיה משוך רשאי לאכול בתרומה, וחכמים כלל לא גזרו עליו. עם זאת, הרמב"ם (תרומות ז, י) פסק שמשוך אכן רשאי לאכול בתרומה, כמסקנת הסוגיה, ואולם לכתחילה עליו למול פעם שנייה. החובה למול פעם שנייה אף היא מדרבנן בלבד, ואף על פי כן הגמרא מציעה לה שני מקורות, שעשויים להעמידנו על יסוד העניין.

המקור הראשון בגמרא הוא "'הִמּוֹל יִמּוֹל – ואפילו מאה פעמים'. מכאן משמע שהמילה היא הליך טכני ביסודו, שייתכן שיהיה צורך לבצע אותו יותר מפעם אחת כדי להשלימו על הצד הטוב ביותר. ואומנם, להלן תציע הגמרא שהפסוק "המול ימול" אינו מלמד על מילה שנייה למשוך אלא על מילת ציצין המעכבים, כלומר על החובה הטכנית להשלים את מעשה המילה כראוי.

המקור השני בגמרא נראה עקרוני יותר:

"'את בריתי הפר' – לרבות את המשוך".

הגמרא קובעת שמשוך הוא מפר ברית, ועל כן יש ילפותא המחייבת אותו במצוות מילה. לשון אחרת, בעקבות משיכת העורלה המשוך הופך ערל לכל דבר, ועל כן עליו לשוב ולמול עצמו.

כאמור, הדיון כולו הוא ברובד דרבנן בלבד, שכן מדאורייתא משוך אוכל בתרומה (אומנם, הנצי"ב בפרשת 'לך לך' מחדש שהמשוך אינו ערל מדאורייתא, ועל כן אוכל בתרומה, ואף על פי כן חובתו למול היא מן התורה, אך מדובר בחידוש מיוחד). ברם, על אף שמדובר בדין דרבנן, משתקפת בו תפיסה עקרונית של המילה. הילפותא הראשונה בגמרא מבליטה את עצם העובדה שלמשוך יש עורלה כביכול, והרי כבר למדנו לעיל בסוגיה שהעורלה מאוסה, ועל כן עליו להיפטר ממנה. הילפותא השנייה אינה מתייחסת לעורלה מצד עצמה אלא למשמעותה. המושך בעורלתו מבקש לומר כביכול כי הוא מוציא עצמו מכלל ישראל. כפי שראינו מספר פעמים לאורך הסוגיה, המילה אינה רק עוד מצוה מבין תרי"ג מצוות. המילה היא המגדירה באופן מהותי את ההבדל בין ישראל לעמים, ולא בכדי "ערל" הוא כינוי למי שאינו יהודי. אשר על כן, המושך בעורלתו נדרש לכריתת ברית מחודשת כדי לזכות ולהיכנס שוב לעם ישראל. לשון אחרת, על פי הילפותא הראשונה בגמרא, מילתו של משוך היא כמילת מי שנותרו בו ציצין המעכבים, ואילו על פי הילפותא השנייה בגמרא, מילתו של משוך היא כמילת גר המבקש להיכנס ולהשתלב בעם ישראל. גם מי שנוצרו בו ציצין וגם ערל חייבים בברית מילה מדאורייתא, אך משמעותה של הברית שונה לחלוטין אצל כל אחד מהם.

ואומנם, בהקשר אחר מצאנו התייחסות מחמירה מאוד למשוך. הגמרא בסנהדרין (דף צ"ט) מונה את אלה שאין להם חלק לעולם הבא, ובכללם מי שמפר את בריתו של אברהם אבינו. רוב המפרשים הניחו שהמפר ברית הוא מי שנמנע מלמול עצמו, שאכן חייב כרת, והגמרא מחדשת שאין לו חלק לעולם הבא. אך הרמב"ם (מילה ג, ח, ומקורו בירושלמי בפרק חלק; האחרונים פלפלו הרבה בדבריו – ראה סיכום על כך בשו"ת יביע אומר, יורה דעה כב, ג) פסק:

"וכל המפר בריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה, אף על פי שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא".

לדעת הרמב"ם, אף המושך בעורלתו אין לו חלק לעולם הבא. ובכן, מדאורייתא אין דינו כערל, אך רצונו להתנתק מעם ישראל חלילה ולהוציא עצמו מן הכלל מוציאו גם מחיי העולם הבא.