יבמות דף עב - משוך

  • הרב אביהוד שורץ

נאמר בגמרא (דף ע"ב):

"א"ר הונא: דבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל".

דבריו של רב הונא עולים בתיובתא, ולמסקנת הסוגיה משוך רשאי לאכול בתרומה, וחכמים כלל לא גזרו עליו. עם זאת, הרמב"ם (תרומות, ז' י') פסק, שמשוך אכן רשאי לאכול בתרומה, כמסקנת הסוגיה, ואולם לכתחילה עליו למול פעם שנייה. החובה למול פעם שנייה אף היא מדרבנן בלבד, ואף על פי כן הגמרא מציעה לה שני מקורות, שעשויים להעמידנו על יסוד העניין.

המקור הראשון בגמרא הוא "המול ימול" - ואפילו מאה פעמים. מכאן משמע, שהמילה היא הליך טכני ביסודו, שייתכן ויהיה צורך לבצע אותו יותר מפעם אחת כדי להשלימו על הצד הטוב ביותר. ואמנם, להלן תציע הגמרא שהפסוק "המול ימול" לא מלמד על מילה שנייה למשוך, אלא על מילת ציצין המעכבים. כלומר, הפסוק מלמד על החובה הטכנית להשלים את מעשה המילה כראוי.

המקור השני בגמרא נראה עקרוני יותר:

"את בריתי הפר"  - לרבות את המשוך.

הגמרא קובעת, שמשוך הוא מפר ברית, ועל כן ישנה ילפותא המחייבת אותו במצות מילה. לשון אחרת, בעקבות משיכת הערלה המשוך הופך ערל לכל דבר, ועל כן עליו לשוב ולמול עצמו.

כאמור, הדיון כולו הוא ברובד דרבנן בלבד, שכן מדאורייתא משוך אוכל בתרומה (אמנם הנצי"ב בפרשת לך לך מחדש, שהמשוך אינו ערל מדאורייתא, ועל כן אוכל בתרומה, ואף על פי כן חובתו למול היא מן התורה; אמנם מדובר על חידוש מיוחד). ברם, על אף שמדובר על דין דרבנן, משתקפת בו תפיסה עקרונית של המילה. הילפותא הראשונה בגמרא מבליטה את עצם העובדה שלמשוך כביכול ישנה ערלה, והרי כבר למדנו לעיל בסוגיה שהערלה מאוסה ועל כן עליו להיפטר ממנה. הילפותא השנייה אינה מתייחסת לערלה מצד עצמה, אלא למשמעותה. המושך בערלתו מבקש לומר, למעשה, כי הוא מוציא עצמו מכלל ישראל. כפי שראינו מספר פעמים לאורך הסוגיה, המילה אינה עוד מצוה מבין תרי"ג מצוות. המילה היא המגדירה באופן מהותי את ההבדל בין ישראל לעמים, ולא בכדי "ערל" הוא כינוי למי שאינו יהודי. אשר על כן, המושך בערלתו נדרש לכריתת ברית מחודשת, כדי לזכות ולהיכנס שוב לעם ישראל. לשון אחרת, על פי הילפותא הראשונה בגמרא, מילתו של משוך היא כמילת מי שנותרו בו ציצין המעכבים; בעוד שעל פי הילפותא השנייה בגמרא, מילתו של משוך היא כמילת גר המבקש להיכנס ולהשתלב בעם ישראל. גם מי שנוצרו בו ציצין וגם ערל חייבים בברית מילה מדאורייתא, ואולם משמעותה של הברית שונה לחלוטין אצל כל אחד מהם.

ואמנם, בהקשר אחר מצאנו התייחסות מחמירה מאוד למשוך. הגמרא בסנהדרין (דף צ"ט) מונה את אלה שאין להם חלק לעולם הבא, ובכללם מי שמפר את בריתו של אברהם אבינו. רוב המפרשים הניחו, שהמפר ברית הוא מי שנמנע מלמול עצמו, שאכן חייב כרת, ומחדשת הגמרא שאין לו חלק לעולם הבא. אך הרמב"ם (מילה, ג' ח', ומקורו בירושלמי בפרק חלק, והאחרונים מפלפלים הרבה בדבריו - ראה הסיכום על כך בשו"ת יביע אומר, יורה דעה סימן כ"ב אות ג') פסק:

"וכל המפר בריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה אף על פי שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא".

 

לדעת הרמב"ם, אף המושך בערלתו אין לו חלק לעולם הבא. ובכן, מדאורייתא אין דינו כערל, אך רצונו להתנתק חלילה מעם ישראל, ולהוציא עצמו מן הכלל, מוציאו גם מחיי העולם הבא.