יבמות | דף עג | ביכורים, תרומה ומעשר שני

הגמרא בסוגייתנו מביאה מחלוקת תנאים בעניין היחס בין ביכורים למעשר ולתרומה:

"יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה, שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום, וטעונין וידוי, ואסור לאונן, ורבי שמעון מתיר, וחייבין בביעור, ור"ש פוטר".

קל להבחין שהפרטים המוסכמים הם הפרטים הנוגעים לתיאור התהליך שעוברות המתנות: מעשר וביכורים מובאים לירושלים ואומרים עליהם נוסח של וידוי, ואילו התרומה ניתנת ישירות לכהן בגבולין, בלא טקס כזה. לעומת זאת, בפרטים הנוגעים לדיני המתנות נחלקו התנאים: לדעת תנא קמא הביכורים דומים למעשר בכך שהם אסורים לאונן וחייבים ביעור, ואילו לדעת רבי שמעון דין הביכורים כדין התרומה. בהמשך הסוגיה מסבירה הגמרא את מחלוקתם:

"מנא להו? דכתיב 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך וגו' ותרומת ידך', ואמר מר: 'תרומת ידך' – אלו בכורים, ואיתקש בכורים למעשר, מה מעשר אסור לאונן, אף בכורים אסור לאונן. ור"ש? תרומה קרינהו רחמנא, מה תרומה מותרת לאונן, אף בכורים מותר לאונן.          
וחייבין בביעור, ור"ש פוטר. מר מקיש, ומר לא מקיש".

תנא קמא מקיש ביכורים למעשר, ואילו רבי שמעון משווה אותם לתרומה. מהי משמעותה של מחלוקת זו, וכיצד היא משפיעה על דין אונן וחובת הביעור?

נתחיל בדין אונן. איסור אכילה באנינות הוזכר בתורה פעמיים. פעם אחת בדין מעשר, "לא אכלתי באוני ממנו", ופעם שנייה ביחס לאכילת קודשים (ויקרא י, יט):

"וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'".

גם את דין הביעור אפשר למצוא בהקשר של קדושה. ראשית אפשר לראות זאת בלשון הווידוי על המעשר (דברים כו, יג):

"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת".

בנוסף על כך, לפי חז"ל נאמר דין ביעור גם בפירות שביעית, אשר גם בהם יש דיני קדושה.

העולה מדברינו הוא שהן איסור אנינות והן דין הביעור מתקיימים דווקא במקום שיש בו קדושה. מסתבר מאוד ליישם דינים אלו בנוגע למעשר שני, שעניינו הוא מצוות אכילה לפני ה', ולא בתרומה, שעניינה הוא נתינת תבואה לכהנים.

כאשר מתבוננים במצוות הביכורים, התמונה מורכבת יותר. מפסוקי התורה עולה שהבאת הביכורים היא כהבאת מעשר שני, והם אמורים להיאכל על ידי הבעלים. כך למשל נאמר בפרשת כי תישא (שמות לד, כו):

"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ".

אומנם, חז"ל הבינו שהביכורים ניתנים לכהנים, כמבואר בספרי (נשא ה):

"לפי שהוא אומר 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך', אבל לא שמענו מה יעשה בהם, ת"ל 'אשר יקריבו לכהן לו יהיה' – בא הכתוב ולימד על הבכורים שיהו נתונים לכהנים".

ממילא נראה שאפשר להבין את מצוות הביכורים בשתי דרכים, ובכך נחלקו תנא קמא ורבי שמעון. לדעת תנא קמא דין הביכורים דומה באופן מהותי לדין המעשר, שהוא מעין קודש האסור לאונן וטעון ביעור. לפי גישה זו הנתינה לכהנים היא דין צדדי יחסית, שאיננו מאפיין את מהות הפירות. לעומת זאת, רבי שמעון סבור שלאחר דרשת הספרי נחשבים גם הביכורים כאחת ממתנות הכהונה לכל דבר, ועניינם הוא נתינה לכהן ללא מאפיינים של קודש.