יבמות | דף עה | פצוע דכא

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בגדריו של דין 'פצוע דכא' – אדם האסור לבוא בקהל משום שהוטל מום באיבר המין שלו. הברייתא הפותחת את הסוגיה מביאה את דעות התנאים:

"איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו ביצים שלו, ואפילו אחת מהן, ואפי' ניקבו, ואפילו נמוקו, ואפילו חסרו.      
אמר רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה: שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה – כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה, וכשר".

הראשונים העלו הסברים שונים ביחס לשאלה במה נחלקו תנא קמא ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה (ואם הם חולקים בכלל), ואנו נתמקד בפירושו של הרמב"ן על אתר. בתחילה מביא הרמב"ן את דעתו של רבנו תם, הסובר שרבי ישמעאל ותנא קמא לא נחלקו כלל, ושניהם מסכימים שכאשר ניטלה הביצה כולה הדבר קל מפציעה בלבד – רק מי שנפצע פסול, ואילו מי שניטלה ממנו הביצה כולה כשר, ואף יכול להוליד. אולם הרמב"ן דוחה הסבר זה:

"דכל שאין לו אלא ביצה אחת מתחלת יצירתו משמע, אבל נטלה לא גרע מנפצעה ופסול, והוא הדין לניקבה, דכל בידי אדם פסול, אבל אין לו בידי שמים הוא, תדע מדמדמי ליה לסריס חמה, והוא הדין דאפילו פצוע דכא ממש בידי שמים כשר, והא דנקיט אין לו אלא אחת, הוא הדין לשאין לו כלל, אפילו פצוע מתחלת יצירתו בגיד ובחוטי בצים, אלא דשכיח נקט...".

לדעת הרמב"ן, תנא קמא ורבי ישמעאל נחלקו בנוגע למעמדו של מי שהפגם בגופו היה מלידה – לדעת תנא קמא הדין נקבע לפי מצבו הפיזי של האדם כעת, ואילו לדעת רבי ישמעאל (שעל פי הסברו של הרמב"ן היא זו שהתקבלה להלכה) אדם שגופו היה חסר מלידה כשר, ורק אדם שנפצע לאחר מכן נפסל.

על פי הסבר זה, אפשר שהתנאים נחלקו ביחס ליסוד דין פצוע דכא. הסבר אפשרי אחד לאיסור הוא שפצוע דכא אינו יכול להוליד, ויש חשש (העולה גם בהמשך סוגייתנו) שאשתו תזנה תחתיו ובניו אינם שלו. הסבר שונה מעט הוא שמי שאינו יכול להוליד אינו יכול לקיים חלק משמעותי מן הנישואין, שמטרתם הולדה, ולכן הוא פסול מלבוא בקהל. על פי הבנה זו מסתברת דעת תנא קמא – אין זה משנה מתי נפל המום בגופו של האדם, שהרי סוף סוף אין ביכולתו להוליד.

לעומת זאת, בעל ספר החינוך הסביר מצווה זו באופן שונה:

"משרשי המצוה – להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד, כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות אל שולחן המלך ולריוח ממון, ואנחנו עם הקודש, בדעתנו כי כל הסריס בידי אדם יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית איתה דרך אישות, נרחיק הענין ונמאס אותו. ועם טענה זו נמצא טעם בחילוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים".

הסבר זה מתאים לדעת רבי ישמעאל: מכיוון שטעם המצווה הוא למנוע מאנשים להתפתות להטלת מום בגופם, הרי שאין סיבה לפסול מי שהמום היה בו מלידתו.

לסיום נעיר שסוגיה קשה זו קשורה גם לשאלות מעשיות וכואבות, והפוסקים התאמצו למצוא היתר למקרים שונים שבאו לפניהם. כדוגמה לכך אפשר לראות את דבריו של ר' משה פיינשטיין (אגרות משה אבן העזר ב, ג), שדן במקרה נפוץ – אדם שבמסגרת טיפולי פוריות נאלץ לעבור מעין ניתוח קטן הכרוך בפגיעה באיבר מינו. הגר"מ מאריך להוכיח שניתוח כזה, שאינו פוגע ביכולת להוליד ואף להיפך, אינו הופך את האדם לפצוע דכא, והוא כשר לבוא בקהל ללא חשש.