יבמות דף פח - נאמנות עד אחד באיסורים

  • הרב אברהם סתיו

סוגיית הפתיחה של פרק "האשה רבה" מבררת את מקור הנאמנות של עד אחד להתיר אשת איש להינשא לשוק. אחת ההצעות שמעלה הגמרא היא להשוות דין זה לדין נאמנות עד אחד באיסורים:

סברא היא, מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן, ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא, דמהימן.

הגמרא משווה עדות על היתר אישה לעדות על היתר חתיכת שומן. השוואה זו מעלה, כמעט בדרך ממילא את השאלה: מהו באמת המקור לנאמנות עד אחד באיסורים? בשאלה זו נחלקו הראשונים בסוגייתנו.

רש"י על אתר (ד"ה ואמר) כתב:

והא ודאי פשיטא לן דסמכינן עליה כל זמן שלא נחשד, דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו.

כלומר, אין מקור מן התורה לנאמנות של עד אחד, אך פשוט שסומכים על עדותו משום שלולא כן אי אפשר היה לנהל חיים תקינים. ל

עומת זאת, התוספות (ד"ה ברי) הביאו מקור סטנדרטי יותר לדין זה:

גמרינן מנדה דאמר בהמדיר (כתובות עב ע"א) 'וספרה לה' (ויקרא טו, כח) לעצמה.

חז"ל לומדים מלשון התורה "וספרה לה" שנדה נאמנת לומר אם היא טמאה או טהורה, והתוספות משליכים זאת גם על שאר איסורי התורה. אנו ננסה, בעיון זה, להתמקד בשיטת רש"י, וזאת לאור קושיית התוס' ישנים (ד"ה מידי):

פירש הקונטרס דאי לא מהימן לא מצינו איש שיוכל לאכול עם חבירו שמא יאכילנו דבר איסור. ותימה ומה לנו בזה הדבר? יזהר במה שיאכל!

התוס' ישנים מקשים מסברה קושייה חזקה על שיטת רש"י: אם מעיקר הדין עד אחד אינו נאמן באיסורים, איך יעלה על הדעת להאמין לו רק מתוך שיקולי נוחות?

בכדי ליישב קושי זה, יש להקשות על דברי רש"י קושיה נוספת: סוגיית הגמרא דנה בעד אחד המעיד על היתר אשת איש, וכן בעד המעיד על חתיכת שומן. במקרים אלו לא שייכת כלל סברת רש"י, משום שלא מדובר על אדם הסומך על בני ביתו או אוכל אצל חבירו. ממילא, לדעת רש"י אין כל סיבה להאמין לעדות במקרים אלו!

לאור זאת נראה להבין את דברי רש"י באופן אחר. כוונת רש"י לא הייתה לומר שטעם ההיתר לסמוך על עד אחד הוא כדי שאדם יוכל לסמוך על בני ביתו, אלא לומר שהיכולת של אדם לסמוך על בני ביתו מוכיחה שעד אחד נאמן. כלומר, אם עד אחד לא היה נאמן באיסורים, התורה הייתה צריכה לתאר מציאות חיים שבה אין אדם סומך על בני ביתו ועל חבריו. אך מכך שבכל התנ"ך אפשר למצוא אנשים שאוכלים יחד וכדו', מוכח שהתורה האמינה לעד אחד.

נראה שכך יש להוכיח מדברי רש"י בתחילת מסכת גיטין (ב ע"ב ד"ה ומשני):

עד אחד נאמן באיסורין - שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב.

בדבריו אלו מביא רש"י סברה שונה לכאורה מזו שהובאה בסוגייתנו, ומוכיח את נאמנות עד אחד מכך שהתורה האמינה כל אדם על שחיטתו ותרומתו. ולכאורה צריך היה להקשות כיצד מביא רש"י שתי סברות שונות בשני מקומות שונים, אך בדברי הריטב"א (שם) מבואר כי מדובר בסברה אחת:

שהרי כל א' וא' האמינהו תורה על שחיטתו ועל ניקור הבשר שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חברו.

הריטב"א מחבר את דברי רש"י בגיטין לדברי רש"י בסוגייתנו, ולאור זאת נראה שיש להבין את דברי רש"י כפי שהצענו, ולא כדברי התוספות ישנים. כלומר, העובדה שהתורה לא אסרה על בני אדם להתארח זה אצל זה מוכיחה שלעד אחד יש נאמנות באיסורים.