יבמות דף צד – ריח הגט

  • הרב אברהם סתיו

במשנה הובאה דרשתו של רבי אלעזר בן מתיא, בעניין אישה המקבלת גט ממי שאינו בעלה:

אמרו לה מת בעליך ונתקדשה, ואחר כך בא בעלה - מותרת לחזור לו, אף על פי שנתן לה אחרון גט - לא פסלה מן הכהונה; את זו דרש רבי אלעזר בן מתיא: "ואשה גרושה מאישה" (ויקרא כא, ז)  - ולא מאיש שאינו אישה.

ובגמרא (צד ע"א) אמר רב יהודה שהיה על רבי אלעזר בן מתיא לדרוש דרשה אחרת מן המילים "ואשה גרושה מאישה":

אמר רב יהודה אמר רב: הוה ליה לר' אלעזר למדרש ביה מרגניתא, ודרש ביה חספא. מאי מרגניתא? דתניא: "ואשה גרושה מאישה" - אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה, והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה.

הברייתא המובאת בגמרא דורשת מן הפסוק שדי בכך שהאישה תתגרש "מאישה" כדי שתיפסל מכהונה. וכך ביאר רש"י (ד"ה לא) את המקרה:

כגון שכתב לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם שלא נתגרשה זו לגמרי אלא מאישה נפרדה.

דין זה נראה במבט ראשון מחודש ומפתיע - הרי הגט לא החיל על האישה דיני גירושין, ולמרות זאת הוא פוסל אותה מן הכהונה. ואכן, מדברי הרמב"ם (גירושין י, א) עולה שמדובר בדין דרבנן בלבד:

המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם שאף על פי שאין זה גט הרי זו פסולה לכהונה מדבריהן שנאמר  "ואשה גרושה מאישה" (ויקרא כא, ז) אמרו חכמים אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לכל נאסרה לכהונה, וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה מדבריהן.

הרמב"ם חוזר פעמים על כך שהאיסור הוא "מדבריהן". בפשטות הכוונה היא לאיסור דרבנן בלבד. אמנם המגיד משנה על אתר השיג על הרמב"ם והוכיח מן הגמרא שמדובר באיסור תורה, וכן עולה מרוב המפרשים על הש"ס בסוגייתנו ובמסכת גיטין. ממילא יש לשאול: מהו הטעם לדין זה?

בפסקי הרי"ד בסוגייתנו נאמר:

דריח הגט יקרא כיון דהזכיר בו לשון גירושין.

אפשר לדייק מדבריו שהגט איננו מפרק את קשר הנישואין שבין האישה לבעלה, אלא שעצם העובדה שניתן לאישה מסמך שמזכיר גירושין פוגמת אותה מכהונה. אמנם מלשון רש"י הנ"ל משמע אחרת: "שלא נתגרשה זו לגמרי אלא מאישה נפרדה". מדבריו משמע שהגט אמנם לא התיר את האישה, אך הוא יצר הפרדה מהותית בינה לבין בעלה.

אפשר לנסות לחדד את ההבדל בין הטעמים מתוך דיון בגדרי האיסור. המאירי על אתר כתב:

אף על פי שלא הותרה בגט זה לעלמא, לגביה דידיה מגורשת היא במקצת, עד שאם הוא כהן נפסלה לו ואם אינו כהן ומת לו מקודם שיתן לה גט אחר נפסלה בגט זה לכהונה.

המאירי מציע שתי נפקא-מינות לכך שהאישה פסולה לכהונה: אם בעלה כהן היא אסורה לו, ואם בעלה ישראל היא אסורה לכהנים לאחר מותו. אמנם רש"י (ד"ה פסולה) הביא רק אחת מן הנפקא-מינות:

פסולה לכהונה - אם מת והותרה לינשא.

על דברי רש"י יש להקשות: מדוע הוא הדגיש שהאיסור חל רק לאחר מות הבעל? אם האישה נחשבת כגרושה, מדוע לא יחול האיסור גם על בעלה אם הוא כהן?

 

יש מקום ליישב את דברי רש"י (בהנחה שנאמרו במכוון) לאור טעם הדין, כפי שעלה מדבריו. ריח הגט יצר הפרדה בין האישה לבעלה, אך לא התיר אותה לאחרים. זאת משום שהבעל הותיר ברשותו את הבעלות על יכולת האישה להינשא. משום כך, כל עוד הבעל חי אין הגירושין יכולים לחול והיא מותרת לבעלה גם אם הוא כהן. אך לאחר שהבעל מת יוצאת הבעלות על יכולת הנישואין מתחת ידיו, ואז יכול לחול עליה הגט המקורי ולאסור אותה לכהנים אחרים. פסיקה זו יכולה לנבוע רק מן הטעם המובא ברש"י, ולא מן הגישה העולה ברי"ד אשר לפיה הזכרת לשון הגירושין יצרה "קצת גירושין" שפוסלים את האישה באופן מיידי.