יבמות | דף צז | מעמד האם בהפריה מלאכותית

תפקידה של האם בתהליך ההריון והלידה מורכב יותר מתפקידו של האב: בעוד האב נחשב הורה מכוח פעולת ההפריה, האם גם תורמת את הביצית וגם מגדלת את העובר ברחמה עד ללידתו. בעבר, אֵם הייתה מי שהרתה וילדה (ייתכן שגם אם מאמצת או חורגת נקראה כך), ועל כן כלל לא הייתה שאלה מי היא האם.

אולם במציאות המודרנית התאפשר פיצול בין שני התפקידים הללו, ואישה עשויה לתרום את הביצית לעובר ולא לשאת אותו ברחמה או להיפך. לדוגמה:

א. תרומת ביציות – לקיחת ביציות מאישה אחת, הפרייתן וגידול העובר ברחמה של אישה אחרת.

ב. אם פונדקאית – מוציאים ביציות תקינות מגופה של אישה שאינה יכולה להרות בעצמה, מפרים אותן ומשתילים אצל אישה אחרת - הפונדקאית.

לאור יכולתנו הטכנולוגית העכשווית אנו נאלצים להתמודד עם השאלה מי היא אימו של הוולד (להרחבה בנושא זה עיין במאמר "לזרעו אחריו" בכתב העת אסיא, כרך צא-צב).

בין הפוסקים אנו מוצאים מספר דעות בנוגע לזהות האם: יש הסבורים שמבחינה הלכתית האם היא היולדת, יש הסבורים שהיא בעלת הביציות**, יש הסבורים ששתיהן נחשבות אימהות*** ויש הסבורים שאף אחת מהן אינה נחשבת אימו של הוולד****. במסגרת זו נעסוק בשיטה הראשונה, הנלמדת מסוגייתנו.

ראיה אחת לשיטה זו נלמדת מהמשנה במסכת בכורות (ח, א):

"מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה... עודה נכרית ונתגיירה, משבאת לישראל ילדה – בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. רבי יוסי הגלילי אומר: בכור לנחלה ולכהן".

על פי המשנה, בנה של אישה שהתגיירה כשהיא מעוברת נחשב בכור לכהן, כלומר הוא מיוחס לאימו ונחשב כישראל בכור משום שנולד לאחר גיורה. ראיה נוספת לשיטה זו ניתן להביא מהגמרא בסוגייתנו:

"שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים – לא חולצין ולא מייבמין, ואין חייבין משום אשת אח. היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה – לא חולצין ולא מייבמין, אבל חייבין משום אשת אח".

בין שני אחים שהתגיירו אין קשר הלכתי, ולכן, לדוגמה, מותר להם לשאת האחד את גרושת 'אחיו'. אולם ביחס לאחים ש'לידתן בקדושה', כלומר שנולדו לאחר גיורה של אימם, קובעת סוגייתנו שחל עליהם איסור אשת אח, כלומר יש ביניהם קשר גם מבחינה הלכתית. אם כך, נראה שקביעת ייחוסו של הוולד תלויה בשעת הלידה, וממילא היולדת היא אימו.

[בשולי הדברים נרחיב מעט ביחס לשיטות האחרות בנוגע לייחוסו של הוולד בהפריה מלאכותית:

א. יש המבינים שמבחינה הלכתית בעלת הביציות היא האם. כך עולה מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (צא ע"ב):

"ואמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה? אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? אלא משעת פקידה".

"שעת פקידה", שבה ניתנת הנשמה באדם, היא בפשטות רגע הפריית הביציות, ואז לכאורה נקבע ייחוסו של העובר אל הוריו. אם כן, נראה שעובר מיוחס אל תורמת הביצית, שהיא אימו היחידה בשעת ההפריה, קודם הכנסת הביצית המופרית לגופה של האם הפונדקאית. לפי שיטה זו, כאשר התורמת היא נוכרית הוולד נדרש לעבור גיור כדי להיות יהודי. ראיה נוספת לכך שההקשר הגנטי הוא הקובע מי היא האם ניתן להביא מהברייתא במסכת נידה (לא ע"א), המקשרת את ההורות עם המטען הגנטי והתכונות שההורים מעבירים לילדם:

"שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן... אמו מזרעת אודם... והקב"ה נותן בו רוח ונשמה".

הרב עוזיאל, בספרו 'שערי עוזיאל' (חלק ב שער מ, א, יח) פקפק במשמעותה של בדיקת אבהות על פי מטען גנטי, אך הרב הרצוג (על פי הספר 'השתנות הטבעים' מאת הרב פרופ' נריה גוטל) דחה את דבריו וטען שניתן להסתמך על בדיקה זו:

"...כמעט בושתי ונכלמתי מדברי כ"ג... ביחס של ביטול כלפי בדיקת הדם... מה שייך לדבר על נאמנות רופאים בדבר שנתקבל לברור מכל גדולי המדע הרפואי בכל העולם כולו! רז"ל אינם אומרים בשום מקום שקיבלו הלכה למשה מסיני שיש בבע"ח... ואי אפשר היה שימסור כך הואיל והיום נתברר כשמש בצהרים שאין דבר כזה במציאות. ואולם הם ז"ל קבלו את הנ"ל לאמת ובנו הלכות גדולות על ההנחה הזאת הואיל ואריסטו קבע כך ונתקבל מפי כל החכמים שבעולם. ואיזה הבדל גדול בין המדע הרפואי שבימיהם ושבימינו...".

דעה נוספת, שהיא במידה מסוימת פתרון ביניים ולא הכרעה גמורה, מייחסת את הוולד אל היולדת ואל תורמת הביצית לחומרא: מחד חלים עליו כל האיסורים הנוגעים לדיני קרובים, ואסור לו להתחתן עם צאצאיהן של שתי האימהות, ומאידך אסור לו להתייחד עם שתיהן. בשיטה זו מחזיקים הגרש"ז (נשמת אברהם חלק ד, אבן העזר ה, ב, טז) הגרז"נ (אסיא סה-סו, תשנ"ט) ועוד. ניתן לראות גישה זו בשתי דרכים:

א. אין די ראיות לכאן או לכאן, ולכן יש לפסוק לחומרא.

ב. הכרעה עלולה לגרום לכך שההלכה לא תוכל בעתיד להסתגל למציאות חדשה, ומוטב ליצור מציאות פחות נוחה מאשר להיכבל להבנה מסוימת.

הרב משה שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות ד, רפד) העלה אפשרות נוספת, ולדעתו במציאות ההלכתית לתינוק שנוצר במבחנה אין לא אב ולא אם, "דשתיהן אינן אמו – זו משום שלא נולד ממנה וזו משום שלא נוצר ממנה, והרי הוא כנוצר בספר יצירה".

טכנולוגיה נוספת שאולי תהיה אפשרית בעתיד ומעלה שאלות נוספות בדיני יוחסין היא "רחם מלאכותי" – מתקן שבו מתרחש כל תהליך ההפריה וגידול הוולד, ללא צורך בגוף אנושי כלשהו. כשטכנולוגיה זו תהיה מפותחת דייה תעמוד על הפרק שאלת ייחוסו של וולד שנוצר בדרך זו. התשובה לשאלה זו תהיה קשורה לדעות שהצגנו, אך כיון שלעת הזאת הטכנולוגיה המדובר אינה בנמצא לא נדון כאן בנושא זה במלוא היקפו ועומקו.]