דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף צ | ריצוי ציץ

כחלק מהניסיון להוכיח שיש בידי חכמים כוח לעקור דבר מהתורה במסגרת גזירותיהם מובאת בסוגייתנו ברייתא העוסקת בדם שנזרק על המזבח:

"דם שנטמא וזרקו – בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה".

קודם שנתייחס לכוונת הדברים, נעסוק בכפרת הציץ. מן התורה (שמות כח, לח) ניתן להבין שתפקידו של הציץ הוא להכשיר את הקרבן:

"וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'".

רבותינו הבינו שהפסוק מתייחס לכפרה מטומאת הקודשים, אך לא ברור שזהו אכן פשט הפסוק. הרשב"ם (בפירושו לשמות כח, לח) כתב שלפי פשוטו של מקרא, הציץ אינו מכפר על טומאת הקודשים אלא מסייע לכל קרבן להתקבל לרצון:

"שיסייע הציץ עם הקרבן להזכירן לפני ה', שיהיה לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם".

על לשון הכתוב "ונשא אהרון את עוון הקדשים" כותב רש"י:

"נשא אהרן – לשון סליחה, ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא של עון, נמצא מסולק העון מן הקדשים".

מדבריו משמע שבזכות כפרת הציץ מסתלקת הטומאה מעל הקרבן, אך לכאורה היה מקום להבין אחרת – שהטומאה נשארת על הקרבן, ואף על פי כן הוא כשר משום שהציץ נושא אותו עימו ומביא אותו לרצון לפני ה'.

ייתכן שבכך נחלקו התנאים במסכת פסחים (ד ע"ב). רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו אם הציץ מרצה רק כשהוא על מצחו של הכהן הגדול, או אפילו כשאינו על מצחו: אם הציץ מרצה גם כשאינו על מצח הכהן הגדול, נראה שיש בו סגולה מסוימת הגורמת לסילוק הטומאה, כפי שפירש רש"י, אך אם רק כאשר הוא נמצא על מצח הכהן הגדול ביכולתו לרצות (כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש ד, ח), ניתן לומר שהכהן הגדול הוא שמרצה, והוא עושה זאת באמצעות הציץ.

בביאור המושג "הציץ מרצה" ניתן להציע שלושה כיוונים:

א. הציץ מתקן פגם מסוים שיש בקרבן – הציץ מטהר את הקרבן ומוחק את הטומאה (כך משמע מדברי רש"י יומא ז ע"א). אפשרות נוספת עולה מדברי רש"י במסכת פסחים (דף ט"ז), ולפיה מדובר ב'הכשר' הקרבן ולא בטהרתו.

ב. הציץ מכפר על עצם הקרבן. כך משמע מדברי הרמב"ם בפירושו למשנה (זבחים ח, יב), שהציץ מכפר על הטומאה שבחפץ. אולם, אפשר שכוונתו לומר שהציץ מכפר על הכהן שהקריב, כפי שמשמע קצת מכך שהוא מדבר על כהן שהקריב בטומאה, החייב כרת.

ג. הציץ אינו מתקן כלום – לא בקרבן ולא בכהן. מדובר בזכות שנתנה התורה לכהן, שבאמצעות הציץ יוכל הקורבן לעבור 'מחסום' מסוים ולרצות. ייתכן שאפשר לקשור לכך את שיטת רבי יהודה שהציץ צריך להיות דווקא על מצחו של הכהן הגדול.

מכל מקום, על פי כל אחת מהדרכים הללו הציץ מרצה גם על זריקת דם טמא. יתר על כן, מהברייתא בסוגייתנו אנו למדים שהציץ מרצה אף על זריקת דם טמא במזיד:

"על מה הציץ מרצה? על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון...".

מברייתא זו אנו למדים שהציץ מרצה, אך היא עומדת בסתירה לברייתא שהובאה לעיל בסוגיה, ולכן יש להסיק שהסיבה לכך שכאשר זרקו דם טמא במזיד הציץ אינו מרצה היא קנס, ומהתורה הציץ מרצה בכל מקרה (ובדומה לזה כתבו בעלי התוספות).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)