יבמות | דף קד | להילוכא עבדי
הגמרא בסוגייתנו קובעת שנעל של חליצה צריכה להיות נעל המשמשת להילוך. קביעה זו מזכירה את דברי הגמרא במסכת שבת (סו ע"א) בעניין טומאת מדרס:
"אמר מר: סנדל של סיידין טמא מדרס. הא לאו להילוכא עבדי! אמר רב אחא בר רב עולא: שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו".
לטענת הגמרא, טומאת מדרס שייכת רק בנעליים המיועדות להליכה. אומנם, בעוד בחליצה יש גדר ייחודי של 'נעל', משום שנאמר בפסוק "וחלצה נעלו", בטומאת מדרס די בכך שדורכים על החפץ ומשתמשים בו כבמנעל, ולכאורה יש מקום להסתפק בגדרי 'נעל' קלים יותר. כך נראה גם מסברה: מסתבר שבחליצה, שהיא פעולה משפטית, יש צורך בגדר ייחודי של 'נעל', נעל המיועדת להילוך של ממש, ואילו בטומאת מדרס די בכך שאדם ילך בנעל הליכה כלשהי, אף שאינה הליכה נוחה או קבועה, כפי שנאמר בגמרא שהבאנו לעיל לגבי סנדל של סיידים, המטמא מדרס משום שהסיידים הולכים בו לאחר סיום העבודה עד לביתם (אף על פי שסנדל זה נועד רק להגן על הנעליים כדי שלא יישרפו מהסיד).
אולם, מדברי בעלי התוספות לעיל (קב ע"ב ד"ה בקב) משמע להפך. לדעתם, קב הקיטע כשר לחליצה, ואף על פי כן אינו מטמא בטומאת מדרס, ומכאן שלעניין טומאת מדרס נדרשת נעל ברמה גבוהה יותר מאשר בחליצה. אפשר שבתחומים אחרים, שבהם נדרשת 'נעל' אך לא "נעלו", כגון דין נעילת הסנדל ביום כיפור, הדבר אכן יהיה תלוי בגדר "להילוכא עבדי".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)