דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף קה | כוונה בתפילה

חובת הכוונה בתפילה נדונה במספר מקומות בש"ס. בסוגייתנו נאמר "המתפלל צריך שייתן עיניו למטה וליבו למעלה", ובמסכת סנהדרין (כב ע"א) נאמר: "המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר 'שויתי ה' לנגדי תמיד'". דברים אלו שונים מעט מן האמור בסוגיות אחרות, המציינות במפורש את הצורך ב'כוונה': "המתפלל צריך שיכוין את ליבו לשמיים" (ברכות לא ע"א), "לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין את ליבו – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל" (שם ע"ב), וכן הלאה.

תלמידו של רבנו יונה גירונדי, בפירושו על הרי"ף למסכת ברכות, כותב שמכל אחת מהמימרות יש ללמוד על הצורך בכוונה שונה. לעומת זאת, הרמב"ם (תפילה ד, טז) מציין רק כוונה אחת, שתלמיד רבנו יונה אינו מציין אותה:

"כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה, כדי לכוין את לבו, ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים...".

לעיל באותו פרק (הלכה א') כתב הרמב"ם שהכוונה מעכבת, אך בהמשך הלכות תפילה (י, א) הוא כתב שהכוונה מעכבת רק בברכת אבות. כיצד יתיישבו דבריו אלה עם אלה?

ר' חיים מבריסק ביאר שמה שהדין שבפרק ד הוא דין עקרוני, הקובע כי מי שרוצה להתפלל חייב להבין שהוא עומד לפני ה', ואילו הדין השני מאפיין את הכוונה המיוחדת הנצרכת בתפילה, וחיובו הוא מדרבנן בלבד. לפי דבריו, אדם שהתפלל אך לא הבין שהוא עומד לפני ה' – כלל לא התפלל, ואילו מי שהתפלל אך לא כיוון במילותיו – התפלל, אלא שעליו לחזור ולהתפלל שוב משום שכך תיקנו חכמים.

אולם בשני המקומות השתמש הרמב"ם באותו הניסוח, וקשה לומר שהייתה לו כוונה שונה בכל אחד מהם. לכן נראה לומר שבשני המקומות התכוון הרמב"ם לומר שעל האדם לכוון בתפילה ולחשוב על כך שהוא עומד לפני ה', אלא שבפרק ד' הוא מדבר על תפילה לכתחילה, ואילו בפרק י', כחלק מהעיסוק במי שטעה בתפילה, הוא מדבר על תפילה בדיעבד, ולכן מסתפק בכוונה בברכת אבות בלבד. כך אכן כתבו ראשונים אחרים לגבי חיוב הכוונה הנזכר בגמרא במסכת ברכות, וכן פסק הטור (אורח חיים צ"ח):

"המתפלל צריך שיכוין לבו, שנאמר 'תכין לבם', פירוש שיכוין פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, שנא' 'שויתי ה' לנגדי תמיד', ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו".

יחד עם זאת, על פי הסברנו יש לשים לב לכך שהרמב"ם איננו דורש את הכוונה של פירוש המילים. יתר על כן, בניגוד לרמב"ם, הסובר כי תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, הטור (אורח חיים ק"א) כותב שכיום איננו חוזרים על התפילה אם לא התכוונו בה, ונראה שלדעתו בדיעבד ובלית ברירה גם תפילה ללא כוונה נחשבת תפילה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)