יבמות דף קח – אופי מעשה המיאון

  • הרב אברהם סתיו

בדף הקודם (קז) למדנו על דין המיאון. נזכר שם, שעניינו של המיאון מצוי ביכולתה של קטנה לעקור למפרע את הנישואין שיצרו עבורה אחיה או אמה. סוגייתנו דנה באופן שבו הקטנה אמורה לבצע את מעשה המיאון:

תנו רבנן: אי זהו מיאון? אמרה אי אפשי בפלוני בעלי, אי אפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי.

הלשון המובאת בברייתא כוללת שני ניסוחים: הניסוח הראשון הוא "אי אפשר בפלוני בעלי", ניסוח אשר  בפשטות כוונתו היא שהקטנה איננה מאושרת בחיי הנישואין שלה. הניסוח השני, לעומת זאת -  "אי אפשי בקידושין שקידשוני", אינו מדגיש את חיי הנישואין בהווה, אלא את עמדתה ביחס לעיקר מעשה הקידושין שנעשה בה בעבר.

שני ניסוחים אלו עשויים להוביל לשתי הבנות שונות של מעשה המיאון, ונחלקו בכך גדולי האחרונים. הנודע ביהודה (תניינא אה"ע נב) כתב:

אף שלא רצתה לישב עם בעלה אפילו הכי לא מהני זה וצריכה למאן. דמה שאינה רוצה לישב עמו הוא ראיה שאינה רוצה בו להבא, אבל אין זה ראיה שרצונה לעקור הקידושין הראשונים ולכן צריכה למאן ולומר שאינה רוצה שיהיה בעלה כלל או אינה רוצה בקידושי אמה.

הנודע ביהודה מבין שעניינו של המיאון הוא הבעת רצון לעקור את הקידושין למפרע. וממילא, לא די בהבעת מורת רוח מחיי הנישואין על מנת ליצור את המיאון. אמנם בשו"ת בית אפרים (אה"ע נט) חלק בפירוש על הנודע ביהודה וכתב:

נלע"ד לפי הלשון שהעידו שני עדים בלשון זה שיודעים בבירור שלא רצתה לדור עם בעלה משעה ראשונה והייתה בורחת המנו לבית אחרים... מיאון גמור הוא.

כלומר, גם כאשר הקטנה לא ביטאה בפירוש את רצונה לעקור את הקידושין, די בכך שביטאה חוסר נחת מחיי הנישואין עם בעלה כדי שהדבר ייחשב מיאון.

לאור שתי התפיסות הללו של מעשה הייבום, יש לקרוא את המשך הברייתא בסוגייתנו:

יתר על כן אמר ר' יהודה: אפילו יושבת באפריון והולכת מבית אביה לבית בעלה, ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי - זהו מיאון;

יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם, ואמרה להם אי אפשי בפלוני בעלי - הרי הוא מיאון;

יתר על כן אמר רבי יוסי בר יהודה: אפילו שיגרה בעלה אצל חנוני להביא לו חפץ משלו, ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי - אין לך מיאון גדול מזה.

הברייתא מתארת שלוש תמונות של מיאון, ומדבריה עולה שקיים חידוש בכך שהמיאון פועל גם במצבים המתוארים בה. מהי הרבותא במקרים המתוארים בברייתא?

נראה כי לפי הנודע ביהודה הרבותא נעוצה בכך שהאישה אומרת את דבריה תוך כדי שהיא מקבלת במעשיה את המסגרת הכללית של הנישואין. כלומר, הקטנה אומרת אמנם שאי אפשר לה בבעלה, אך תוך כדי הדברים היא נוסעת באפריון לבית בעלה או משקה את אורחיו או מבצעת עבורו שליחויות. ממילא יכולים היינו לומר שהיא מביעה רק מורת רוח מן המצב הנוכחי ולא מתכוונת להפקיע את הקידושין מעיקרא, וקמשמע לן שגם במצבים אלו היא מתכוונת להפקיע את הנישואין.

לעומת זאת לדעת הבית אפרים נראה שהחידוש מובע מכך שמדובר בעתות משבר בחיי הנישואין. הרגע שבו הקטנה נישאת מבית הוריה לבית בעלה הוא רגע טראגי, וגם כאשר היא צריכה לעמוד ולשרת את אורחיו או לבצע עבורו שליחויות היא חשה בוודאי תסכול. ממילא יכולים היינו לומר שדבריה הם הבעה של תסכול רגעי ולא הצהרה מוחלטת על אי-רצון גמור בנישואין, וקמשמע לן שלא.

 

 

הרב אברהם סתיו