יבמות דף קטז – גמלא פרחא

  • הרב אברהם סתיו

בגמרא (קטז ע"א) מסופר על גט שנכתב בסורא ולאחר מכן התברר שבאותו יום היה בנהרדעא אדם ששמו זהה לשם הבעל הכתוב בגט:

ההוא גיטא דאשתכח בסורא, וכתיב ביה הכי: בסורא מתא אנא ענן בר חייא נהרדעא פטרית ותרכית פלונית אנתתי, ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא, ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבר מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא, ואתו סהדי ואמור, דההוא יומא כי איכתב ההוא גיטא, ענן בר חייא מחגרא גבן הוה...
אמר רבא: ...חיישינן, דלמא בגמלא פרחא אזל, אי נמי בקפיצה, אי נמי מילי מסר.

רבא טוען שיש לחוש שמא הגט נכתב על ידי אותו אדם, אף שעדים מעידים על כך ששהה באותו יום בנהרדעא, והמרחק בין סורא לנהרדעא לא ניתן למעבר ביום אחד. בהסבר החשש מעלה רבא שלוש אפשרויות שמסבירות כיצד ייתכן שהגט נכתב על ידי אותו אדם. האפשרות השלישית היא שהגט נכתב בשליחות, וזו אפשרות שנראית סבירה והגיונית ביותר, אך שתי האפשרויות הראשונות - שהאדם עבר את המרחק בעזרת גמל פורח או בקפיצה על ידי אמירת שם (רש"י), אינן מצויות לרוב במציאות המוכרת לנו. (ואמנם ד"ר משה רענן כבר טען ש"גמלא פרחא" הוא גמל המירוץ, אך את אפשרות הקפיצה על ידי אמירת שם נראה שיהיה קשה להסביר בצורה מדעית).

ההתחשבות באפשרויות אלו נידונה על ידי רבא במקום נוסף, ושם מסקנתו שונה (מכות ה ע"א):

ואמר רבא, באו שנים ואמרו: בסורא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים ואמרו: בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעא, חזינן, אי מצפרא לפניא מצי אזיל מסורא לנהרדעא - לא הוו זוממין, ואי לאו - הוו זוממין. פשיטא! מהו דתימא: ליחוש לגמלא פרחא, קמ"ל.

בגמרא מפורש שאין אנו חוששים לאפשרות של גמל פורח, וממילא גם לא לאפשרות של קפיצה בעזרת שם, וכאשר אנו יודעים שהעדים שהו במרחק שאי אפשר לעבור בדרכים רגילות אנו מגדירים אותם כזוממים!

התוספות בסוגייתנו (ד"ה הכא) עמדו על הסתירה בין הסוגיות והציעו לפתור אותה בשתי דרכים:

ואומר ר"ת דהכא כיון שמתכוין לקלקל אשת חברו אזל בגמלא פרחא אבל התם אם הלכו בגמלא פרחא היה מקלקלם יותר. וה"ר מנחם פי' דהתם אם איתא דאזלו בגמלא פרחא היה להן לטעון כן ומדלא אמרו הכי ש"מ דשקר הם מעידים.

שני תירוצי התוספות שונים אמנם במשקל ההלכתי שהם נותנים לטענת "גמלא פרחא", אך המשותף להם הוא בהבנה שמדובר בטענה מוצקה שיש להתחשב בה בנסיבות מסוימות. לעומתם, בראשוני ספרד אפשר למצוא גישה שונה לחלוטין (רשב"א ד"ה הא):

כתב הראב"ד ז"ל דזה הטעם האחרון עיקר אבל לגמלא פרחא לא חיישינן דאפילו בדיני נפשות במס' מכות אמרינן מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל. אלא אלו השני טעמים הראשונים סניפין הם.

מסברה נראים מאד דברי הראב"ד, ששלל לחלוטין את כוחה של טענת "גמלא פרחא". שהרי אם נבוא להתחשב בשיקולים משונים כמו גמלים פורחים וקפיצות על ידי שם לא נמצא את ידינו ואת רגלינו בעולם הראיות. שהרי כל אדם שהעידו עליו שרצח יוכל לטעון, דרך משל, שהרוצח היה אדם אחר ששינה את פרצופו על ידי שם... מאידך, דבריו דחוקים מאד בפשט הגמרא, שהרי קשה לומר שרבא הביא אפשרויות אלו ללא טעם.

משום כך יש מקום להציע אפשרות ביניים בהבנת מעמד טענת "גמלא פרחא". הסיטואציה שעליה דיבר רבא היא כזו שהתעוררה בה "ריעותא". היינו שמצאנו אדם ששמו זהה לשם הכתוב על גבי הגט. ואמנם לא מצאנו אנשים נוספים ששמם כזה, אך "לא ראינו אינה ראיה", ואי אפשר לשלול את קיומם בוודאות. ממילא, כל עוד קיימת אפשרות תיאורטית שאותו אדם הגיע וכתב את הגט, הריעותא שהוא יוצר שרירה וקיימת. זאת בניגוד לסוגיה במכות שבה מדובר במקרה רגיל של הזמת עדים, שבו אין אנו דנים באפשרויות תאורטיות אלא רק באפשרויות ראליות המסייעות לברר את המציאות לאשורה.