דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף קיב | בין חרש לשוטה

בסוגייתנו אנו למדים על תקנת חכמים שלפיה קידושי חרש חלים. בדרך כלל קידושין חלים רק כשנעשו מדעת האיש המקדש ומדעת האישה המתקדשת, וחרש שאינו שומע ואינו מדבר נחשב כמי שאין בו דעת (פוסקי זמננו נחלקו בשאלה אם קידושיו קידושין משום שניתן ללמדו לתקשר באמצעות רמיזות ידיים). אולם חכמים ראו שיש הבדל מהותי בין חרש לשוטה ולכן תיקנו שקידושיו יחולו, אף שלא תיקנו כך לגבי שוטה.

על דרך הקניין של החרש אנו למדים מהמשנה: "כשם שהוא כונס ברמיזה, כך הוא מוציא ברמיזה" – החרש מביע את מחשבותיו באמצעות רמיזה בידיו, באופן הדומה מעט לשפת הסימנים המוכרת לנו כיום. משמעות הדבר היא שחכמים הבינו שיש בידי החרש דרכי תקשורת אף אם הן אינן מקובלות, וייתכן שבשל כך קבעו כי ניתן לייחס לו 'דעת'.

על פי זה אפשר להבין את ההבחנה בין חרש לשוטה: חכמים הבינו כי לחרש יש דעת מסוימת, ולכן תיקנו לו קידושין, ולעומתו בשוטה אין דעת כלל, וכיוון שאין לו כל יכולת לתקשר עם סובביו, ו"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", לא תיקנו לו קידושין.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)