יבמות דף קיד - נאמנות אישה וחשש "דדמי"

  • הרב אביהוד שורץ

 

שלושה פרקים בחלקה האחרון של מסכת יבמות עוסקים בדיני עגונה. הפרק העשירי, שאותו כבר למדנו, מחדש את הקולא הגדולה שלפיה אף שבדיני ערוה עסקינן, ניתן להאמין אפילו לעד אחד. בפרק החמישה עשר, שאת לימודו אנו מתחילים היום, מתחדש חידוש נוסף: לעיתים גם האישה עצמה נאמנת לומר 'מת בעלי'. מן הסוגיה להלן בדף קט"ז (במחלוקת בית שמאי ובית הלל) עולה שאף שנאמנות זו חורגת מגדרי ההלכה המקובלים, חכמים חידשו את קיומה כדי להקל על בנות ישראל שלא יוותרו עגונות, ומתוך הנחה שאישה "דייקא ומינסבא".

אמנם, כדי לסמוך על דברי האישה חובה לוודא ש"שלום ביניהם ושלום בעולם". כאשר אין שלום ביניהם, מתעוררים שני חששות, כמבואר בגמרא בדף קט"ז: חשש שקר, וחשש טעות. כאשר שלום ביניהם ומלחמה בעולם, לכאורה אין סיבה להניח שהאישה משקרת, ואולם קיים חשש רב לטעות, וכפי שמסבירה הגמרא בסוגייתינו בדף קי"ד:

"אמר רבא: מאי טעמא דמלחמה? משום דאמרה בדדמי, סלקא דעתא, בכל הני דאיקטול הוא פליט?".

מצאנו מחלוקת בין הראשונים בביאור הדברים. רוב הראשונים הסבירו, שהחשש הוא לטעות, כפשטות לשון הגמרא. עם זאת, נראה שהרמב"ם (גירושין, י"ג ב') הרחיב את הדברים יותר, וכך כתב:

"וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת ואף על פי שהיה שלום בינו לבינה, שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן. לפיכך אינה נאמנת ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו".

הרמב"ם פותח בחשש הטעות שנזכר בגמרא, אך מסיק ממנו בדרך "לפיכך" שהאישה אינה נאמנת אף אם טוענת בודאות מוחלטת שהבעל מת והיא קברה אותו. הרשב"א בסוגייתינו (דף קי"ד, ד"ה אמר רבא) עומד על החידוש שבדברי הרמב"ם, ודוחה אותו:

"... ודברי הרמב"ם - ... אינו נ"ל מן הטעם שכתבתי ... דלא מחזקינן לה במשקרת אלא באומרת בדדמי וכל שאמרה קברתיו - נאמנת".

נפקא-מינה בין הרמב"ם והרשב"א היא כאשר האישה מעידה שהבעל מת והיא קברה אותו. נפקא-מינה נוספת מזכירים התוספות בתחילת הפרק, והיא נוגעת ליישום דין "מיגו" בנידון שלפנינו. כאמור, כאשר ישנה מלחמה בעולם, האישה אינה נאמנת לומר שמת בעלה. מה יהיה הדין כאשר כלל לא ידוע לנו על מלחמה, והנה באה אישה ומספרת שפרצה מלחמה ובעלה נהרג? מצד דיני נאמנות, זהו מקרה קלאסי של מיגו: מתוך שיכולה היתה לא לגלות לנו שפרצה מלחמה, ואז היינו מאמינים על מות בעלה כבעיתות שלום; כך נאמנת היא לומר שפרצה מלחמה ובעלה נהרג. אלא, שהתוספות שוללים זאת, לאור גישת הרשב"א הנ"ל. הם מסבירים, שאילו היינו חוששים לשקר, דין מיגו אכן היה מנטרל אותו, ומעניק לאישה נאמנות. אך היות שאנו חוששים לטעות, מיגו אינו מעלה ואינו מוריד, שכן אם אמנם האמנו לה שפרצה מלחמה, שוב יש לחשוש שמא הניחה שבעלה מת, אף שלא ראתה זאת בעיניה