יבמות | דף קיז | דלא ידעה במאי משתריא

במשנה שבסוגייתנו נחלקו בית שמאי ובית הלל ביחס להיקף נאמנותה של אישה האומרת כי בעלה מת. הבסיס לדיון הוא תקנתם של חכמים המתירה לאישה להינשא על סמך עדותה בלבד, כדי למנוע עיגון. לדעת בית שמאי, אישה המעידה שבעלה מת מותרת להינשא ומקבלת את כתובתה, ואילו לדעת בית הלל מותרת אותה אישה להינשא, אך אינה מקבלת את כתובתה. בסופו של הדיון ביניהם קיבלו בית הלל את דברי בית שמאי. רב נחמן בסוגייתנו חזר על דברי המשנה באומרו: "באת לבית דין ואמרה מת בעלי, התירוני להנשא, מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה". יש לדון מדוע ראה רב נחמן צורך בקביעה זו, החוזרת על דברי המשנה, אך תחילה נעסוק בדברי הגמרא בהמשך הסוגיה:

"איבעיא להו: התירוני להנשא ותנו לי כתובתי, מהו? כיון דאמרה כתובתה אדעתא דכתובה אתאי, או דלמא כל מילי דאית ליה לאיניש אמר להו לבי דינא? [ואת"ל כל מילי דאית ליה לאיניש אמר להו לבי דינא], תנו לי כתובתי והתירוני להנשא, מהו? הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי, או דלמא הואיל דלא ידעה במאי משתריא?".

הספק הראשון בגמרא הוא בשאלה מה דינה של אישה שאמרה 'מת בעלי' וביקשה שיתירו לה להינשא ובמקביל ביקשה גם את כתובתה – האם נאמר שעיקר רצונה הוא הכתובה, ולכן אינה נאמנת, או שמא כאשר אדם תובע דבר מה בבית דין הוא מעלה בפני בית הדין את כל טענותיו, אך עיקר כוונתה להיתר הנישואין. הספק השני בגמרא הוא ביחס לאישה שאמרה 'מת בעלי' וביקשה את הכתובה ולאחר מכן אמרה 'התירוני להינשא' – האם דבריה מבליטים את העובדה שבקשתה הראשונה הייתה רק קבלת הכתובה, או שלמרות זאת באמת כוונתה לומר שבעלה מת והיא מותרת להינשא, אלא שמחמת חוסר הבנה בדינים הקשורים למות הבעל היא התייחסה בדבריה לכתובה, מתוך הנחה שזה מה שמתיר לה להינשא – 'דלא ידעה במה משתריא'.

הרמב"ם (אישות טז, לא) פסק:

"האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא... באה ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ותנו לי כתובתי – מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה, מפני שעיקר דבריה על עסקי נישואין באה, אבל אם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני להנשא – מתירין אותה ואין נותנין לה כתובה, ואם תפשה אין מוציאין מידה".

הרמב"ם פסק שבמקרה השני יש להתיר את האישה אך היא לא תקבל את כתובתה. לכאורה, כיצד הבחין הרמב"ם בין ההיתר להינשא ובין קבלת הכתובה, בניגוד לדבריהם של בית שמאי ובית הלל במשנתנו? הגר"א אכן כתב בהגהותיו שיש טעות סופר והיה צריך להיות כתוב שאין מתירין אותה להינשא, אך ייתכן שאפשר להסביר אחרת: רב נחמן חוזר על דברי המשנה כדי להשמיענו שנותנים לאישה את כתובתה מיד כאשר מתירים אותה להינשא, אך החידוש המשמעותי יותר הוא בסיפא – אישה התובעת את כתובתה מפסידה מאותו רגע את זכויותיה כאשת בעלה, ולכן מובן מדוע האישה עשויה לחשוב שבבקשה את כתובתה היא למעשה מבקשת שיתירו אותה.

לשון אחר: האישה יודעת שלאחר שהיא מבקשת את כתובתה היא אינה זכאית עוד למזונות, ומוכח מכך שכל רצונה הוא להינשא. אומנם, עדיין קיים חשש שמזונותיה מועטים, משום שבעלה עני, ולכן כדאי לה לוותר עליהם כדי לזכות בכתובה, ולכן פסק הרמב"ם שלא תקבל את הכתובה.