דילוג לתוכן העיקרי

ברכות | דף יג ע"א | שיעור קריאת שמע מן התורה

קובץ טקסט

שיעור קריאת שמע מן התורה / אביעד ברטוב ונעם מלכי

 

המשנה בדף יג ע"א מסבירה מדוע פרשיות קריאת שמע מסודרות כפי שהן לפנינו, ולא בסדר אחר:

"אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך מקבל עליו עול מצות. 'והיה אם שמוע' ל'ויאמר' - ש'והיה אם שמוע' נוהג בין בלילה בין ביום, 'ויאמר' אינו נוהג אלא ביום בלבד."

בשיעור הראשון, שפתח את סדרת השיעורים שלנו, עסקנו בשאלה האם מצוַת קריאת שמע היא מדאורייתא או מדרבנן. בשיעור זה נרצה לדון בשאלה הבאה: לשיטת רוב הראשונים שחיוב קריאת שמע מדאוריתא, אילו פרשות נכללות במסגרת המצווה מדאוריתא? האם כל הפרשות או שמא רק חלק? ואם רק חלק - אלו פרשות הם מדאוריתא ואלו לא?

אפריורית ניתן להעלות מספר אפשרויות רב למדי, של מספר הפרשות הכלולות במצוַת קריאת שמע מדאוריתא, שהרי כידוע קריאת שמע מורכבת מהפרשות הבאות:

1. הפסוק הפותח: "שמע ישראל".

2. פרשה ראשונה: "ואהבת".

3. פרשה שניה: "והיה אם שמוע".

4. פרשת ציצית.

אך בשיעור זה אנו נסקור רק ארבע שיטות שעלו בדיוני ראשונים ואחרונים:

1. רק הפסוק הראשון נכלל בחיוב דאוריתא.

2. רק הפרשה ראשונה נכללת בחיוב דאוריתא.

3. שתי הפרשות הראשונות הן מדאורייתא.

4. כל הפרשות מצוַתן מדאוריתא.

שיטת רש"י

בדף ב ע"א בד"ה עד סוף, דן רש"י במי שקרא קריאת שמע של ערבית קודם זמנה, (כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה), ופוסק רש"י שצריך אותו אדם לקרוא שוב, קריאת שמע לאחר החשיכה. לבסוף הוא מציע:

"ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו - יצא".

כלומר, האדם יכול לצאת ידי חובת קריאת שמע, בקריאת הפרשה הראשונה של קריאת שמע, אותו קורא האדם ממילא בקריאת שמע שעל המיטה.

מכך שרש"י חילק בין הפרשות, ופסק שניתן לצאת ידי חובה בקריאת הפרשה הראשונה בלבד, ניתן להסיק שלדעתו חלק מהפרשות הן מדאוריתא וחלקן מדרבנן, משום שאם הוא היה סובר שכל הפרשות בעלות אותו מעמד (מדאוריתא או מדרבנן) הוא לא היה מחלק ביניהן, והיה פוסק שיש לקרוא את כולם לאחר החשיכה, כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע.

אם נעיין בדברי רש"י נראה שניתן להבינם בשתי דרכים:

1. בפשטות ניתן להבין שרש"י סובר שרק הפרשה הראשונה כלולה בחיוב דאוריתא, ולכן די בקריאת פרשה זו על המיטה כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע של ערבית.

2. לעומת זאת, ניתן להבין את דברי רש"י בצורה שונה, ולומר שרש"י סובר שחיוב קריאת שמע מדאוריתא הוא רק בקריאת הפסוק הראשון, ורש"י פשוט אמר שכשיקרא היהודי את הפרשה הראשונה, בקריאת שמע על המיטה - נמצא שקרא גם את הפסוק הפותח, וממילא יצא ידי חובת קריאת שמע מדאוריתא.

כהבנה הראשונה הבין הרשב"א. התוס' באותו הדף, בד"ה אימתי, הקשו מכיוונים שונים על פסיקת רש"י שניתן לצאת ידי חובת קריאת שמע, בקריאת שמע שעל המיטה, ואחת הקושיות של תוס' היא כיצד רש"י אומר שניתן לקרוא רק פרשה אחת ולצאת ידי חובת קריאת שמע, הרי כדי לצאת ידי חובה צריך לקרוא שלוש פרשיות?!

הרשב"א (שם, ד"ה ומה שהקשה) ענה לקושיא זו:

"ומה שאין אנו קוראים אלא פרשה ראשונה מפני שהיא של תורה, אבל של דבריהם כיוון שקראוהו בבית הכנסת לא חייבוהו לחזור ולקרות.[1]"

וכהבנה השניה נראה שהבין הרא"ש. בתוספות רא"ש בדף ב ע"א מתרץ גם הרא"ש את קושית התוס' על רש"י:

"ואם אין אנו קוראים כי אם פרק ראשון אין זה ממה שיקשה, שהרי קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא[2] הוא פסוק ראשון לבד כדאיתא לקמן... לכן נראה שצדק רש"י בדבריו ממנו, כי כאשר קראו בבית הכנסת כבר יצאו מחובת ברכות קריאת שמע, ובקריאת פרק ראשון בזמנו סגי."

שיטת רבינו יונה

בדף א ע"א בדפי הרי"ף, בד"ה ואיפסיקא אומר רבינו יונה שיש להיזהר שלא לסמוך על כך שיוצאים ידי חובת קריאת שמע בקריאת שמע שעל המיטה, מכמה סיבות, אחת מהן היא זאת:

"שהקריאת שמע של חיוב צריך שיאמר אותה בברכה, ושיקרא לפחות ב' פרשיות ראשונות שבהן עול מלכות שמים ועול המצוות, וקריאת שמע שעל מיטתו אומר אותה בלא ברכה ואינו אומר אלא פרשה ראשונה בלבד."

ניתן להסיק מדבריו שלדעתו שתי הפרשות הראשונות חיובן מהתורה, ולכן יש לקרוא אותן בזמנן.

אמנם, ניתן גם לומר שלדעת רבינו יונה החובה מדאוריתא מצומצמת יותר, וחכמים תיקנו שגם את שאר הפרשות, שחיובם מדרבנן, יש לקרוא בתוך זמן קריאת שמע. אולם נראה שאפשרות זאת פחות סבירה, כי לגבי פרשת ציצית, שהיא גם כן לא חלק מקריאת שמע אלא רק "סופחה" אליה, פוסק רבינו יונה שניתן לקוראה שלא בזמן קריאת שמע:

"כיוון שהזכיר יציאת מצרים בברכות בשעה שקורא אותה בבית הכנסת, לא מצרכינן ליה להזכירה פעם אחרת."

שיטת הרשב"א

בדף כא ע"א בד"ה מאי טעמא, אומר הרשב"א:

"ובריש פרק 'היה קורא', כולהו סבירא להו דפסוק ראשון דאורייתא."

ובדף יג ע"ב בד"ה אמר ליה :

" ושמעינן מינה שמפסיקין מדברי תורה לקריאת שמע, ודוקא לפסוק ראשון שהוא מן התורה..."

כלומר, הרשב"א סובר שרק הפסוק הראשון מדאורייתא, ושאר הפרשיות מדרבנן (כהבנת הרא"ש את שיטת רש"י).

שיטה זו אכן יכולה למצוא לה סמך בדברי הגמרא בדף יג ע"ב (שהוזכרו גם אצל הרא"ש):

"תנו רבנן: 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד' - זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא."

שיטת הרמב"ם

בפרק ב' מהלכות קריאת שמע בהלכה י"ג, כותב הרמב"ם:

"ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא - חוזר וקורא, ומברך לפניה ולאחריה."

ה'כסף משנה' הבין שהרמב"ם פסק שיש לחזור ולקרוא את כל הפרשות המרכיבות את קריאת שמע. אך מצד שני הבין הכסף משנה שלרמב"ם רק הפסוק הראשון חיובו מדאורייתא, ולכן מסביר הכסף משנה שהסיבה שצריך לחזור ולקרוא את כל הפרשיות היא:

"שכל שהוא חייב לקרות - קורא הוא כעיקר תקנתו."

לעומתו, ה'פרי חדש' הבין אחרת את הרמב"ם, וכך הוא כותב בסימן ס"ז:

"מעתה נשאר לנו לברר הדעת השלישית והיא היותר אמיתית מכולן דפרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע השתי פרשות הוו שתיהן מהתורה... וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות קריאת שמע..."

הבנה נוספת בשיטת הרמב"ם שייכת ל'שאגת אריה' בסימן ב', שחלק על הבנת הפרי חדש, וכתב:

"...דהא דכתב הרמב"ם בתחילת דבריו: 'פעמיים בכל יום קוראים קריאת שמע' לא קאי אלא על פרשת שמע לחוד[3], והא דמסיים: 'וקריאת ג' פרשות אלו היא הנקראת קריאת שמע' - היינו בלשון חכמים שתקנו לקרות את כל ג' פרשיות הללו."

לסיכום, ראינו שלוש הבנות בשיטת הרמב"ם:

1. כסף משנה - פסוק ראשון.

2. פרי חדש - שתי פרשות ראשונות.

3. שאגת אריה - פרשה ראשונה.

הבנת הגרי"ד

המשותף לכל הדיעות שפגשנו עד כה, הוא, שלכולם ברור שפרשת ציצית לא כלולה בחיוב קריאת שמע מדאוריתא, וכנראה יש להסביר שהם סוברים שפרשת ציצית היא בעצם נספח לקריאת שמע, ומטרתה היא להזכיר את יציאת מצרים. אך הגרי"ד סולובייצ'יק ב'שיעורים לזכר אבא מרי'[4] סובר שגם פרשת ציצית כלולה בחיוב קריאת שמע מדאוריתא.

הגרי"ד הבין שלדעת הרמב"ם כל פרשות קריאת שמע הן מדאוריתא, כולל פרשת ציצית. הוא לומד זאת מדברי הרמב"ם בפרק א' הלכה ג':

"וקריאת ג' פרשות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע."

הרמב"ם לא מונה את מצוַת הזכרת יציאת מצרים בספר המצוות, למרות שב'משנה תורה' הוא קובע שיש חובה להזכיר את יציאת מצרים ביום ובלילה. מכאן מוכיח הגרי"ד (בשם הגר"ח), שמצוה זו של הזכרת יציאת מצרים היא איננה מצוה בפני עצמה אלא רק צד נוסף של מצוַת קבלת עול מלכות שמיים והיא חלק ממצוַת קריאת שמע.

סיבה נוספת לכך שהרמב"ם לא הזכיר את מצוַת הזכרת יציאת מצרים בספר המצוות היא, שהרמב"ם מנה בספר המצוות רק מצוות שנוהגות לדורות (על פי שורש ג') והזכרת יציאת מצרים איננה נוהגת לימות המשיח.

למרות הטענה שמדאורייתא יש חיוב לקרוא את כל שלוש הפרשות, הגרי"ד מבין שיש הבדל בין פרשת ציצית לשאר הפרשות. חיוב קריאת פרשת ציצית נובע מכך שמוזכרת בה יציאת מצרים, ולכן עקרונית ניתן לקרוא במקום פרשת ציצית כל פרשה אחרת שמוזכרת בה יציאת מצרים. לעומת זאת, את שתי הפרשות הראשונות לא ניתן להחליף בפרשות אחרות.

לכאורה, שיטת הגרי"ד דומה מאוד לשיטת רבינו יונה שהובאה לעיל, שהרי שניהם סוברים שיש חובה מדאוריתא לקרוא את שתי הפרשות הראשונות, ופרשת ציצית היא קיום של הזכרת יציאת מצרים[5]. אולם, לעומת רבינו יונה שסובר שזוהי מצוה נפרדת שצורפה לקריאת שמע, הגרי"ד סובר שקריאת פרשת ציצית היא חלק ממצוַת קריאת שמע, למרות שאין חובה לקרוא דוקא אותה.

נפקא מינה בין שתי ההבנות תהיה, האם יש לקרוא את פרשת ציצית בתוך זמן קריאת שמע. לפי רבינו יונה אין צורך בכך, כי היא איננה חלק מקריאת שמע, ולפי הגרי"ד יש לקרוא אותה בתוך זמן קריאת שמע - ולכן אם קרא קריאת שמע לפי הלילה, צריך לחזור ולקרוא את כל שלושת הפרשות בלילה.

קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא

בגמרא בדף יג ע"ב מובאת הברייתא הבאה:

"תנו רבנן: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' - זוהי קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא."

מספרת הבריתא על רבי יהודה הנשיא שכאשר היה מלמד את תלמידיו והיה מגיע זמן קריאת שמע, היה פוסק מלימודו וקורא את הפסוק הראשון בלבד.

מי שסובר שרק הפסוק הראשון חיובו מדאוריתא, יאמר שמשום כך רבי יהודה הנשיא הפסיק רק לקריאת הפסוק הראשון, כי משאר הקריאה היה פטור כי היה עסוק בלימוד.

מי שסובר שחיוב קריאת שמע כולל מדאוריתא, יותר מהפסוק הראשון, יסביר כנראה, שרבי יהודה הנשיא היה פטור לגמרי מקריאת שמע כי לימד את הרבים, אך בכל זאת לא רצה 'להפסיד' את הפסוק הראשון, שבו עיקר קבלת עול מלכות שמיים[6].

הוכחות לשיטת הגרי"ד

בהמשך אותה הגמרא מובאת מחלוקת האם רבי יהודה הנשיא היה חוזר וקורא את קריאת שמע לאחר השיעור:

"חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה? בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה, ר' שמעון ברבי אומר חוזר וגומרה.
אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי: בשלמא לדידי דאמינה אינו חוזר וגומרה, היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה יציאת מצרים, אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה, למה ליה לאהדורי כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה ?"

נראַה כי בגמרא זו ניתן למצוא מקור לשיטת הגרי"ד. שהרי מהגמרא עולה שרבי יהודה הנשיא היה מחפש בכל פעם, פרשה שמוזכרת בה יציאת מצרים, ומכך ניתן להבין ש:

1. הזכרת יציאת מצרים היא חלק ממצוַת קריאת שמע.

2. אין צורך בקריאת פרשת ציצית דווקא, אלא ניתן לקרוא כל פרשה שמוזכרת בה יציאת מצרים.

הוכחה נוספת ניתן למצוא במשנה הראשונה של פרק שני, בה פתחנו את השיעור:

"אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך מקבל עליו עול מצוַת. 'והיה אם שמוע' ל'ויאמר' - ש'והיה אם שמוע' נוהג בין בלילה בין ביום, 'ויאמר' אינו נוהג אלא ביום בלבד."

אם החיוב מדאוריתא היה לקרוא רק חלק מהפרשות, המשנה לא היתה צריכה להסביר מדוע כל פרשה הקדימה את חברתה, שהרי מסתבר שהפרשות שחיובן מדאוריתא יקדמו לפרשות שחיובן 'רק' מדרבנן. כמו כן, אם פרשת ציצית לא היתה חלק ממצוַת קריאת שמע אלא מצוה נפרדת ש'סופחה' לקריאת שמע, לא היה צורך להסביר למה היא הפרשה האחרונה בקריאת שמע, שהרי ברור שיש לסיים מצוה אחת לפני שמתחילים בקיום מצוה אחרת.

 

 


[1] נציין שזוהי הבנת הרשב"א בשיטת רש"י, אך בהמשך השעור נראה כי הרשב"א יעלה הבנה אחרת בשאלה מה נכלל בחיוב דאוריתא.

[2] בדף יג ע"א, מספרת הגמרא שר' יהודה הנשיא היה קורא רק את הפסוק הראשון.

[3] כלומר, פרשה ראשונה בלבד.

[4] בשעור: 'מצוַת קריאת שמע וזכירת יציאת מצרים'.

[5] כלומר, של חיוב אחר.

[6] כפי שניתן לראות שנהג רבן גמליאל, במשנה בדף טז ע"א:

"ומעשה ברבן גמליאל שנשא אשה, וקרא לילה הראשונה. אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע? אמר להם: איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפילו שעה אחת!"

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)