ידיעה המחלקת לחטאות וידיעה הנצרכת לחיוב על טומאת מקדש וקודשיו

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

שבועות דף יט – ידיעה המחלקת לחטאות וידיעה הנצרכת לחיוב על טומאת מקדש וקודשיו

הגמרא בדף יט מעיינת בדעות התנאים בדבר רמת הידיעה הנצרכת כדי לחייב את הנכנס למקדש בטומאה. רבי יוחנן מסביר (בעמוד ב) שהתנאים הבחינו בין הידיעה המחלקת לחטאות לבין הידיעה המחייבת את הנכנס למקדש בטומאה: כדי לחלק לחטאות דרושה ידיעה ודאית, ואילו אצל הנכנס למקדש בטומאה "עשו ספק ידיעה כידיעה". ויש להבין: חילוק זה – מה טעמו?

התשובה מצויה כבר בגמרא. הגמרא מסבירה שלעניין חילוק לחטאות נאמר בתורה בפירוש "אוֹ הוֹדַע אֵלָיו" (ויקרא ד', כג, כח), ולכן דרושה ידיעה גמורה. לעומת זה, אצל הנכנס למקדש בטומאה לא נאמר אלא "ונעלם", ולמדים מכאן שכדי לחייב דרושה ידיעה שתיעלם; מאחר שהמונח ידיעה לא נאמר בפירוש, די ברמת ידיעה פחותה.

ביאור הדברים, שיש שוני יסודי בין הידיעה המחלקת לחטאות לבין הידיעה הנצרכת לחיוב קרבן בטומאת מקדש וקודשיו.

ידיעה מחלקת לחטאות מפני שהיא שמחייבת בקרבן. היה מקום לחשוב שמשעה שעבר אדם עברה בשוגג, הריהו חייב חטאת; כמובן, קודם שידע שעבר אין הוא יכול להביא קרבן, אך מכל מקום, החיוב קיים. חידושה של התורה במילים "או הודע" הוא שהידיעה אינה רק אמצעי להכרת החיוב, אלא היא חלק מהמחייב ממש (דוגמה קיצונית לכך היא דעת חכמים כי אף אם אמרו לו שני עדים שאכל חלב, והוא טוען שלא אכל – פטור מקרבן [עיין במשנה כריתות יא ע"ב ובגמרא שם יב ע"א]). לפיכך הידיעה מחלקת לחטאות. כיצד? אכל אדם שני כזיתי חלב, ולאחר מכן נודע לו על אחד מהם – הריהו חייב חטאת על אותו כזית; וכאשר ייוודע לו שאכל עוד כזית חלב, לא יצטרפו שני הכזיתים לקרבן אחד, כי חיוב החטאת הראשון כבר נקבע.

בטומאת מקדש וקודשיו הידיעה נצרכת מסיבה שונה לגמרי: "ונעלם" – דרושה ידיעה שתיעלם. זאת אומרת: הידיעה אינה חלק מן החיוב, כי אם תנאי לעבֵרה. אשר על כן סבור רבי יוחנן שאין צורך בידיעה ודאית, ודי בשכחת הספק להגדיר את הנכנס כשוגג ש'נעלמה' ממנו ידיעה.

על פי חילוק זה תובן גם דעת רבי אליעזר (יח ע"ב) שאין אדם חייב עד שידע במה נטמא, אף על פי שמקור הטומאה אינו רלוונטי כלל להגדרת העבֵרה. אילו הייתה הידיעה חלק מהמחייב, לא הייתה שום סברה לתלות את החיוב בהכרת המטמא. דווקא ההבנה שהידיעה נצרכת כ'היכי תמצי' ל"ונעלם" היא שמאפשרת עמדה זו, שרק היעלמות של ידיעה גמורה חמורה דייה לחייב קרבן.

מתוך הדברים מתעוררת שאלה חשובה, שנעסוק בה כאן בראשי פרקים בלבד: מה היחס בין ההעלם ובין הידיעה? הדבר עשוי להתבאר בשני אופנים. ניתן להבין שהמחייב בהעלם הוא חוסר תשומת הלב, והידיעה נצרכת כדי להעמיד את ההעלם באור חמור: אינו דומה אדם המהלך ברחוב בלא להתבונן בדרכו ושובר כלי המונח על המדרכה לאדם השובר בהיסח הדעת כלי בחנות חרסינה. לפי ביאור זה, הידיעה היא תנאי לחיוב בלבד: רק אם הייתה ידיעה, ההעלם חמור דיו לחייב עליו. הבנה אחרת היא שהמחייב הוא היעלמותה של הידיעה; לפי הבנה זו, הידיעה לא רק מעמידה את ההעלם באור חמור, אלא היא חלק מהגדרת המחייב. לאור חקירה זו ניתן לבחון גם את מחלוקת התנאים בדבר רמת הידיעה הנצרכת – מן ההבנה השנייה תתחייב רמת ידיעה גבוהה יותר.

לסיום נציין כי רבי ישמעאל, הסובר ש"לא בעינן ידיעה בתחלה", חולק על כל מה שנאמר עד כה. לדעתו, החיוב הוא על עצם הכניסה בטומאה, ולכן אין צורך בידיעה בתחילה. לדברי הגמרא, ריש לקיש טרח להדגיש כי רבי ישמעאל אינו מצריך ידיעה בשום אופן שהוא: הוא לא למד מן הכתוב כי הידיעה היא חלק מהגדרת המחייב, ואף לא קיבל במסורת שהיא תנאי לחיוב.

להרחבה נוספת על מקומם של הידיעה וההעלם בחיוב ראה הדף היומיומי לדף ה, העוסק בשיטת רבי וב"ידיעת בית רבו".

הרב ברוך וינטרוב