ידיעת התורה ללא לימוד והעמקה
לקראת סופו של פרק טו עובר המהר"ל לעסוק באלו השונים את התורה או מחזיקים בדיניה ללא רצון להעמיק ולהבין את טעמה ויסודותיה. הוא מזהה את התופעה הזאת עם מה שהגדירו חז"ל בגמרא סוטה כב ע"א אדם שקרא ושנה ולא שימש ת"ח. הגמרא שם מאפיינת דמות זו בכמה תארים שכולם מהווים גוונים שונים של אותה הבעיה:
אתמר: קרא ושנה ולא שימש ת"ח - ר' אלעזר אומר: הרי זה עם הארץ, ר' שמואל בר נחמני אמר: הרי זה בור, ר' ינאי אומר: ה"ז כותי, רב אחא בר יעקב אומר: הרי זה מגוש. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא כרב אחא בר יעקב, דאמרי אינשי: רטין מגושא ולא ידע מאי אמר, תני תנא ולא ידע מאי אמר.
המהר"ל מבאר ששימוש ת"ח משמעותו: בירור הידיעות וליבונן, ירידה לשורשי הדברים והבנתן תוך סילוק הטעויות. רק לאחר זאת ניתן לומר שהתורה היא קנינו וידיעתה משווה לו מעמד שכלי. מי שלא עשה כך מרוחק מן השכלי הרוחני ובזה הוא דומה לעם הארץ כפי שנתבאר בעיונים האחרונים. יש בו גם בחינה של בור שהיא שדה לא חרושה כיון שאינו מוציא את עצמו מן הכוח אל הפועל באופן שלם ומלא. יש לו גם בחינה של כותי כיון שהם אינם מבקשים לברר את יסודות ושורשי הדברים אותם הם עושים ולהבינם אלא רק מחזיקים בהם מכוח המנהג. נמצא שאין התורה בידיהם מצד היותה שכלית ובעלת חכמה אלוקית אלא רק מצד שכך עשו כולם מאז ומעולם. יתר על כן, יש דעה שאדם זה מידמה למכשף כיון שהוא מחזיק את התורה כדבר כישוף מעשה תעתועים שאין לו הסבר ופיתרון ללא כל שורש תבוני בכך הוא מבזה את התורה ושורשה.
נוסף לכך קובעת שם הגמרא כי מי שמורה הלכה מן המשנה הרי הוא מבלה עולם. הסיבה לכך היא כיון שהוא ממעיט מערך התורה ועושה אותה ללעג ולקלס שכן אין הוא בוחן את יסודותיה השכליים ומתוך כך מורה הלכה אלא מותיר אותה בקטנותה ובצרות אופקיה ובכך שולל את הכוח המעמיד את העולם שכן חוסם את האפשרות להתגדלותה והתעצמותה.
בכך יוצא המהר"ל חוצץ כנגד כל ספרי הקיצורים הגורמים לאנשים להסתפק בעיון בהם ללא בחינת השורשים בתלמוד. המהר"ל לא חושש מטעות בהלכה אלא מביזוי התורה והותרתה בקטנותה. מוטב היה לו שילמד אדם ולבסוף יורה טעות מאשר שיפסוק מספר קיצור ללא הבנה והכרת שורשי הדברים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)