ראש השנה | דף כט | ידי משה ונחש הנחושת

המשנה שבסוגייתנו מקשרת בין התפקיד שמילאו ידיו של משה במלחמת עמלק ובין תפקידו נחש הנחושת, ושואלת על שניהם שאלה דומה:

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים... וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין...".

במה נתייחדו שני הדברים הללו? האם לא ניתן היה לשאול שאלה דומה על קריעת ים סוף או על ניסים אחרים שנעשו על ידי משה?

נס הניצחון במלחמת עמלק שונה מניסים אחרים בכך שיסודו ביוזמה של משה, ולא בציווי. בניסים אחרים הקב"ה ציווה על משה לעשות פעולה מסוימת, וכאשר משה עשה אותה – התרחש הנס, אך במלחמת עמלק לא נזכר ציווי של הקב"ה למשה, ויסוד הנס הוא בבקשתו משה מאת הקב"ה.

על פי זה נוכל להבין מדוע היו ידיו של משה כבדות. הקב"ה לא סייע למשה במעשיו, משום שיסוד הנס היה יוזמתו של משה, שחשש לגורל העם. אולם הקב"ה, כנראה, רצה שעם ישראל יתמודד עם המלחמה בכוחות עצמו, ולכן הכביד את ידיו של משה. ואכן, לא התחולל כאן נס, והרמת הידיים הייתה רק סימן לעם ישראל להיזכר בקב"ה. רק בשעה שישראל היו מתבוננים בידיו המורמות של משה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים – היו מתגברים.

כך גם בפרשת נחש הנחושת: עם ישראל לוקה בנחשים השרפים ומבקש ממשה להתפלל לקב"ה, אך הקב"ה דורש שכל אחד מישראל יתפלל לבדו. מי שרוצה ברפואה – עליו להתפלל לקב"ה בעצמו, ולא די בתפילתו של משה עבור כל עם ישראל. נראה שבכך, ממש טרם פטירתו של משה, מעביר הקב"ה מסר לעם ישראל – כל אחד ואחד יכול לרפא את עצמו באמצעות תפילתו. מאירועים אלו אנו למדים שמי שזקוק לרפואה או להצלחה צריך להתפלל לקב"ה בעצמו, ואין לו צורך במתווך או במנהיג לשם כך. ידיו של משה אינן עושות מלחמה, ונחש אינו יכול להמית או להחיות, נדרשים רק ההבטה כלפי מעלה ושעבוד הלב לאבינו שבשמיים.