נידה | דף כו | יד בתנור

כחלק מהדיון אודות דברים ששיעורם הוא טפח, עוסקת הגמרא בדין של תנור שיוצאת ממנו אבן:

"אבן היוצא מן התנור טפח ומן הכירה שלש אצבעות - חבור!"

אבן זו מחוברת לתנור או לכירה ומשמשת כבית אחיזה ולכן היא נחשבת כחלק מהם. לאמור, האבן מטמאת את התנור מדין 'יד'. את דין יד לומדת הגמרא בחולין (קיא עמוד א):

"וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם, לכם - לכל שבצרכיכם לרבות את הידות יד להכניס ולהוציא".

מפסוק זה לומדת הגמרא שכל דבר שמחובר לחפץ מסויים ומסייע לאדם להשתמש בו, מסוגל להוציא את הטומאה מהחפץ או להכניס אותה אליו. כלומר, אם יד של כלי טמא נגעה בכלי טהור, הכלי נטמא כאילו הוא נגע בדבר טמא בעצמו. וכן להיפך, אם יד של כלי טהור נגעה בטומאה, הכלי נטמא כאילו הוא עצמו נגע בטומאה.

הראשונים התקשו כיצד שייך לומר שיד בתנור מועילה אפילו להכניס את הטומאה, הרי תנור הוא כלי חרס, והוא עצמו אינו מקבל טומאה מגבו, ואיך ייתכן שהיד תעשה מה שהחפץ עצמו אינו יכול לעשות. בכמה מקומות (כגון בחולין דף כד עמוד ב ד"ה וגבו) עולה כי בעלי התוספות סבורים שאמנם יד בכלי חרס מועילה רק להכניס ולא להוציא. אמנם, בעלי התוספות מודעים לכך שבסוגייתנו לא משמע כך. הרמב"ן באמת מביא דעה שיד מועילה בכלי חרס גם להכניס, וזהו דין מיוחד מגזרת הכתוב, וכך סובר גם הרשב"א.

הרמב"ן עצמו מחפש תרחישים מיוחדים שבהם יש מקום לומר שיד תועיל להכניס טומאה לכלי חרס. דוגמא לתרחיש כזה היא יד שמחוברת אל תוך הכלי. לכאורה לא מובן מה הרמב"ן הועיל בכך, הרי הקושי אינו רק בכך שהיד ממוקמת מחוץ לכלי, אלא בכך שהיד לא עדיפה מגוף הכלי, ואם יש גזרת הכתוב שכלי חרס אינו מיטמא במגע אלא רק בנוכחות טומאה באוויר שלו, איך ייתכן שייטמא במגע בידו. נראה שהרמב"ן לא הוטרד מבעיה זו, אלא רק מכך שהיד יוצאת מגבו של הכלי, ולכן התייחס למקרה בו היד יוצאת מתוכו של הכלי.

שאלה זו תלויה בהבנת יסוד דין יד: האם מדובר בהרחבה של החפץ עצמו, או בישות נפרדת המעבירה טומאה אל החפץ, אך אינה חשובה כחלק ממנו (שאלה דומה עולה לגבי יד בנדרים והר"ן בנדרים אכן משווה בין יד בנדרים לידות של כלים). אם יד היא הרחבה של החפץ, לא ייתכן לומר שהיא תקבל טומאה במקום שהחפץ עצמו אינו מקבל טומאה. אולם, אם היד היא חפץ נפרד, אולי כן ניתן לומר זאת.