יד. - הלל

  • הרב אביעד ברטוב והרב נעם מלכי

הלל / אביעד ברטוב ונעם מלכי


המשנה הראשונה של פרק שני דנה האם ומתי מותר להפסיק בקריאת שמע מפני היראה ומפני הכבוד, הגמרא בדף יד ע"א ממשיכה דיון זה, ומבררת האם מותר להפסיק בעת אמירת הלל וקריאת מגילה:

"בהלל ובמגילה מהו שיפסיק? מי אמרינן קל וחומר: קריאת שמע דאורייתא - פוסק, הלל דרבנן - מבעיא? או דילמא פירסומי ניסא עדיף?"

ומתוך שהזכירה הגמרא את ההלל, ומפני שאנו עומדים בפתח חודש תשרי שבו גומרים את ההלל שמונה פעמים, נרצה לעסוק בשיעור זה באמירת הלל, ובעיקר בשאלה האם אומרים הלל בברכה בראש חודש ובחול המועד פסח, ומתוך כך להעלות על קצה המזלג את הדיון לגבי ברכה על מנהג.

הגמרא בערכין (י ע"א)[1] מונה את הימים בהם אומרים הלל שלם:

"שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי החנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של העצרת. ובגולה עשרים ואחד..."

מעניין לגלות שבין הימים המנויים בגמרא אנו מוצאים את חנוכה ופורים, אולם ראש חודש ושאר ימי פסח לא נכללו ברשימה זו.

נשאלת השאלה מדוע בחנוכה, שהוא חג מדרבנן, גומרים את ההלל ואילו בשאר ימי הפסח ובראש חודש לא?!

הלל דאוריתא או דרבנן

הרמב"ם בספר המצוות בשרש הראשון קובע שאין למנות מצוות שהן מדרבנן, ומסביר הרמב"ם את הצורך לקבוע שרש זה:

"דע שענין זה לא היה צריך להעיר עליו, כי הוא ברור... אלא העירונו על כך מכיון שכבר טעו בזה ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצוות עשה... ושמונה עשרה ימים לגמור בהן את הלל. אכן יש להסתכל בתמיהה במי ששומע את דבריהם: "נאמרו לו למשה בסיני", ובכל זאת מונה קריאת הלל שבו שבח דוד עליו השלום לפני השם יתעלה כאילו בזה נצטוה משה.[2]"

הרמב"ם מבין שמצוות הלל היא מדברי סופרים ועל כן אין למנות מצווה זו במניין מצוות התורה. הרמב"ן בהשגותיו על הספר יוצא להגן על בה"ג (בעל השיטה שמנה את מצוַת ההלל) ומסביר שמצוַת הלל מדאוריתא משתי סיבות:

א. הלכה למשה מסיני.

ב. הלל הוא חלק ממצוות השמחה במועדים.

שיטת הרמב"ן והבה"ג קשה מכמה סיבות:

א. הנוסח - כפי שהקשה הרמב"ם נוסח הלל הוא מזמורי תהילים שנאמרו על ידי דוד, אם כן כיצד תצווה התורה על אמירת מזמורים שטרם נכתבו?

ב. ראינו בתחילת השיעור שהגמרא בברכות דף יד ע"א קובעת בפירוש שהלל דרבנן.

על הקושייה הראשונה עונה הרא"ה כי נוסח ההלל הוא מדרבנן אבל החיוב לאומרו הוא מדאוריתא, (כשיטת הרמב"ם בהלכות תפילה)[3].

לגבי הקושיה השנייה מהגמרא בברכות, ניתן לומר שהגמרא עוסקת בימים שלא גומרים בהם את הלל, ולכן מגדירה הגמרא שהלל בימים אלו מדרבנן.

הלל בחנוכה ובחול המועד פסח

נחזור לשאלתנו הראשונה: מדוע גומרים את ההלל בחנוכה ואילו בחול המועד פסח ובראשי חודשים אין גומרים את ההלל?

נענה תחילה מדוע גומרים את ההלל בחנוכה. לשם כך נבדוק ממה נובע חיוב ההלל בחנוכה:

1. הסמ"ק (סימן קמו) מסביר כי בחנוכה נעשה נס לעם ישראל ולכן חובת ההלל היא מדאורייתא. בשיטה זאת אחז גם החתם סופר (חי"ד סימן רלג) שהבין שקביעת יום מועד ביום עשיית נס הוא מדאורייתא, וכשנקבע מועד ביום נס חלה חובת שירה (הלל ומגילה), והוא למד זאת בקל וחומר מגאולת מצרים שה' ציווה לספר יציאת מצרים[4].

2. רבי אברהם בן הרמב"ם הסביר בספר 'מעשה ניסים[5]', סימן א, שכל מקום שיש בו עניין של פרסומי ניסא חובת ההלל בו היא מדאורייתא. לכן בחנוכה ופורים שבהם יש חיוב של פרסומא ניסא תקנו חכמים כעין דאוריתא אמירת הלל שלם.

הסיבה לכך שאין גומרים את ההלל בחול המועד פסח נמצאת בגמרא בערכין דף י ע"א, שם שאלה הגמרא במה שונה הפסח מחג הסוכות, שבפסח גומרים את ההלל רק ביום הראשון ואילו בסוכות גומרים את ההלל בכל ימי החג, וענתה הגמרא:

"כל יומא דחג חלוקין בקורבנותיהן, דפסח - אין חלוקין בקרבנותיהן."

כלומר חול המועד פסח אינו חלוק בקרבנותיו מקורבנות היום הראשון, וכך יוצא ששירת ההלל על הקרבן ביום טוב הראשון פוטרת את שאר הימים, ולכן בשאר ימי הפסח אנו אומרים רק חצי הלל שכן נפטרנו מחובת הלל ביום הראשון.

הלל בראש חודש

הרמב"ם (הלכות ברכות פרק י"א, הלכה ט"ז) משווה את דין אמירת הלל בראש חודש לדין אמירת הלל בחול המועד פסח - ופוסק ששניהם מנהג חכמים, ולכן אין מברכין עליהם. הראב"ד חולק על ההשוואה ופוסק שבראש חודש, בניגוד לחול המועד פסח, מברכים על הלל משום שחז"ל תיקנו לקרוא את ההלל בברכה כדי לפרסם את היום, שהוא ראש חודש.

במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד?

הגמרא בערכין (שם) מונה את ההבדלים בין ימים שיש בהם חובת אמירת הלל, ולכן גומרים בהם את ההלל, לבין ימים ללא חיוב מדאורייתא להלל שבהם אומרים חצי הלל. אחד מהקריטריונים שמציגה הגמרא הוא יום שנאסר במלאכה, ובלשון הגמרא: 'התקדש בעשיית מלאכה'.

הרמב"ם כנראה הבין שחול המועד פסח מעיקר הדין מחויב בהלל, שכן שובתים בו ממלאכה, אך כיוון שאינו חלוק בקרבנותיו אין אומרים בו הלל, כלומר לרמב"ם יש חיוב עקרוני לגמור את ההלל בחול המועד פסח - שהרי זהו יום המקודש ממלאכה, אך למעשה אין צורך בקיום חובה זו בכל ימי חול המועד, לפי שיוצאים ידי חובה באמירת ההלל ביום טוב הראשון.

הראב"ד כנראה הבין שיום שאסור במלאכה אינו קריטריון מחייב ולכן בחול המועד פסח לא חלה חובת הלל, אולם בראש חודש יש לקרוא הלל בברכה 'כדי לפרסמו שהוא ראש חודש'.

מדוע ראש חודש זקוק לפרסום?

הרב סולובייצ'יק בשעורים לזכר אבא מרי[6] הסביר כי קידוש החודש האמיתי מתקיים רק בציבור כשכל ישראל יושבים על אדמתם, ובחו"ל תקנו הלל בראש חודש כזכר לדבר. לפי זה, היום כשאין כל ישראל מצוים על אדמתם אמירת הלל היא רק משום זכר לדבר, ולכן ניתן יהיה לברך רק בציבור שכן קידוש החודש נעשה בציבור. כך נראה גם להסביר את שיטת הראב"ד שהבאנו לעיל, המסביר שיש לברך על הלל בראש חודש, כדי לעשות פרסום וזכר לקידוש החודש שנהג בימי הבית.

ברכה על ההלל

הגמרא בתענית כח ע"ב מספרת על רב שנזדמן לבבל ונחרד כאשר ראה שבבית הכנסת בו התפלל קראו הלל בראש חודש. אולם משעה שראה שהחזן מדלג ואומר חצי הלל נח נפשו ואמר: 'כי מנהג אבותיהם בידיהם'. ומסיימת הגמרא:

"תנא: יחיד - לא יתחיל, ואם התחיל גומר."

ואנו מוצאים מספר שיטות בראשונים כיצד להבין את הגמרא:

א. רמב"ם בהלכות חנוכה פרק ג' הלכה ז' -

"אבל בראשי חודשים קריאת ההלל מנהג, ולא מצוה, ומנהג זה בציבור... ויחיד לא יקרא כלל, ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג כדרך שקוראין בציבור."

ובהלכות ברכות פרק י"א פסק הרמב"ם:

"כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שמנהג נביאים הוא... ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חודשים ובחולו של מועד של פסח - אין מברכין עליו."

כלומר לפי הרמב"ם הלל נקרא רק בציבור (שכך תיקנו חז"ל לנהוג) וגם אז אין מברכין עליו, אך יחיד לא יקרא כלל את ההלל.

ב. השר מקוצי (המובא בתוספות בברכות דף יד ע"א, ד"ה ימים) ור"ת (בתוס' בתענית כח ע"ב) סוברים שיחיד שרצה לחייב עצמו לקרוא הלל - מברך, ואין זה נחשב לברכה לבטלה, שהרי גם נשים מברכות על לולב ותפילין אם רוצות לחייב עצמן במצוה זו. ויש להסביר שהגמרא אמרה שמעיקר הדין אין יחיד קורא ומברך, אך בודאי שיכול הוא לנהוג לקרוא את ההלל.

ג. שיטת הרי"ף (דף יא ע"ב בשבת) - יחיד יכול לקרוא הלל בראש חודש, אך יקרא בדילוג ובלי ברכה (כנראה הבין את הגמרא בדומה להבנת ר"ת).

ד. מנהג חב"ד - שליח הציבור מברך בשביל כולם (המנהג מבוסס על כך שזהו דין בציבור).

ברכה על מנהג

עתה נותר לנו לדון בנושא האחרון והוא האם מותר לברך על מנהג.

ראינו בפיסקא הקודמת שהגמרא בתענית כח ע"ב מספרת על רב שנזדמן לבבל ונחרד כאשר ראה שבבית הכנסת בו התפלל קראו הלל בראש חודש. אולם משעה שראה שהחזן מדלג ואומר חצי הלל נח נפשו ואמר: 'כי מנהג אבותיהם בידיהם'.

בפרשנות הסיפור נחלקו הראשונים: ר"ת (תוס' ד"ה אמר שם) הסובר שמברכים על מנהג, הבין שרב בא בתחלת אמירת הלל ושמע את הציבור מברכין ונחרד מכך שהציבור גומר את ההלל בראש חודש, ובהמשך כשהבין שהם רק קוראים חצי הלל הוא נרגע - שהרי הם קיימו את מנהג אבותיהם.

ואילו הרמב"ם (הלכות ברכות פרק יא הלכה טז) שחולק על ר"ת ופוסק שאין לברך על מנהג, כנראה יסביר שמהפרטים היבשים שמספקת לנו הגמרא לא ברור שהצבור ברך על ההלל, ורב נחרד מעצם אמירת ההלל בראש חודש. ונרגע כשהבין שהם קוראים חצי הלל (סוף סוף, בכלל לא מוזכר בגמרא שברכו שם על ההלל).

בבואנו לדון האם מברכים על מנהגים עלינו להבחין בין סוגי המנהגים - יש מנהגים שהם בבחינת דין. כך לדוגמא הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ו הלכה יד) כותב שהמחלל יו"ט שני יש לנדותו, למרות שעיקר דינו של יו"ט שני הוא מנהג. ונשאלת השאלה, אם לשיטת הרמב"ם לא מברכים על מנהגים, אם כן מדוע עונשו של המחלל חמור כל כך[7]?! כנראה שיש להסביר שגם לרמב"ם יש מנהגים שחכמים קבעו כי הם בבחינת "מנהג ישראל - דין הוא".

למו"ר הרב לכטנשטיין יש הסבר נוסף, אם נעיין בדברי הרמב"ם בהלכות ברכות (שם) שבו דשנו לאורך המאמר נגלה דבר מעניין:

"כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שמנהג נביאים הוא, כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח - אין מברכין עליו."

הרמב"ם משווה בין המנהג של חיבוט ערבה בהושענא רבא לאמירת הלל בראש חודש ובחול המועד פסח, באופן שחיבוט ערבה הוא החמור ואמירת ההלל היא הקלה. כנראה שהרמב"ם הבין שקיים מדרג במנהגים כך שיש מנהגים שראוי לברך עליהם יותר - מנהג נביאים, ויש מנהגים שודאי שאין לברך עליהם - מנהג חכמים. אולם ניתן לומר שהחלוקה שבין מנהג חכמים לנביאים אינה הכרחית ולא היא שעומדת במרכז הדברים.

הרב ליכטנשטיין מבין שהכל תלוי במקור המנהג. חיבוט ערבה בניגוד לאמירת הלל הוא הרחבה של דין דאוריתא, כלומר חז"ל תקנו תקנה המתבססת על דין דאוריתא, ובעצם הרחיבו את גדריו. לעיל ראינו שגם בראש חודש וגם בחול המועד פסח אין, לפי הרמב"ם, דין דאוריתא של אמירת הלל. (למעט פסח שאולי יש קיום וגם הוא רק חלקי בגלל איסור מלאכה). לעומת זאת חיבוט ערבה הוא הלכה למשה מסיני שחכמים רצו לשמר בזמן הזה למרות שאין מזבח[8].

להלכה

יישום של הדיון האחרון אנו מוצאים בנושא אקטואלי לימים אלו ממש, בדיני הדלקת נר בליל יום הכיפורים. במסכת פסחים (נג ע"ב) אומרת המשנה:

"מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכיפורים - מדליקין. מקום שנהגו שלא להדליק - אין מדליקין."

ומסבירה הגמרא ששני המנהגים התכוונו לאותה מטרה - למנוע תשמיש ביום הכיפורים. המדליק התכוון ליצור מציאות שאי אפשר לשמש לאור הנר, ומי שלא מדליק התכוון שלא יראה את אשתו ויתאוה לה.

להלכה המחבר בשו"ע סימן תרי הביא את לשון המשנה, ובסעיף הבא פסק: "יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום הכיפורים". הרמ"א פוסק: "וכן המנהג במדינות אלו". ואילו המשנה ברורה בשער הציון (סק"ה) מביא את הפרי מגדים והגר"א שפסקו שאין לברך, כיון שהדבר תלוי במנהג, ומצד שני מביא שער הציון הרבה אחרונים שפסקו כרמ"א. ומסיים המשנ"ב שבמקום שאין מנהג קבוע עדיף להנהיג שלא לברך.

שנה טובה

ולסיום אנו רוצים לאחל שנה טובה לכל קוראנו הנאמנים, ולשאת תפילה שנזכה לשנה מבורכת.

זו גם הזדמנות טובה להודות לכל מי ששלח תגובות והערות, ומקווים שתמשיכו לשלוח את הערותיכם המחכימות.

אביעד ונעם




[1] וכן במסכת תענית כח ע"ב.

[2] תרגום הרב יוסף קפאח, מוסד הרב קוק.

[3] פרק א' הלכה א.

[4] לפי גישה זאת יוצא שהלל ביום העצמאות הוא מדאוריתא, ואכמ"ל.

[5] ספר שו"ת, של תשובות רבי אברהם בן הרמב"ם לשאלות רבינו דניאל הבבלי. שם הספר ניתן על ידי המוציא לאור לכבוד התורם שתרם את הוצאת הספר. שו"ת זה פורסם גם בסוף ספר המצות לרמב"ם בהוצאת פרנקל.

[6] בשעור הזכרת ראש חודש וחול המועד.

[7] בפשטות ניתן לחלק בין המנהג של יו"ט שני לשאר מנהגים מכמה סיבות:

א. יו"ט שני נתקן על הספק, והוא בבחינת גדר - לכן ראוי להחמיר בו.

ב אולי קיים גדר של מנהג אבות שהוא גדר מחייב יותר כשם שמצאנו במקרה של רב בתענית כח: לגבי אמירת הלל בראש חודש. (אולי נתן לתלות את הדברים בדברי האחרונים הרואים את המנהג כנדר על דעת רבים ואכמ"ל).

בספרות המחקר של מנהגים יש כאלה המצביעים על שתי אבות טיפוס של מנהג:

א מנהג המבוסס על תקנת חכמים שרצו להוסיף 'דינים' על המערכת הקיימת.

ב מנהג המבוסס על הלכה שנשתכחה וישראל הקדושים שמרו עליה בצורת מנהג. (אולי אב טיפוס זה הוא מנהג אבות)

(עייין אלימלך וסטרייך, תמורות במעמד האישה במשפט העברי, מגנס, עמ' 24 )

[8] כך גם מסביר הגרי"ז בחידושיו על מסכת ערכין. הגרי"ז מחלק בין נטילת ערבה לבין יום טוב שני. טלטול ערבה מצד עצמו הוא מעשה בעלמא, אך חז"ל תקנו מנהג ליטול ערבה - ועל מנהג כזה לא שייך לברך ברכת המצוות. לעומת זאת קיים דין תורה של יום טוב, וחז"ל נהגו לקיים דין זה גם ביום השני - כך שביו"ט שני חלים למעשה כל דיני יום טוב - ולכן התוקע ביום השני של ראש השנה הרי הוא מקיים תקיעת שופר של תורה, ומאידך המחלל יום זה יש לנדותו.