יד. - העוסק במצווה פטור מן המצווה

  • הרב אביעד ברטוב והרב נעם מלכי

העוסק במצוה פטור מן המצוה / אביעד ברטוב ונעם מלכי


הצגת הסוגיות

בשיעור זה נרצה לעסוק בסוגיית העוסק במצוה פטור מן המצוה, סוגיה זו קשורה אף לחג הסוכות הקרב ובא, כך שזכינו אף לשיעור אקטואלי!

בדף טז ע"א מובאת הברייתא הבאה:

"תנו רבנן: 'בשבתך בביתך' פרט לעוסק במצוה, 'ובלכתך בדרך' פרט לחתן. מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור, ואת האלמנה חייב."

ומסבירה הגמרא שהכונס את הבתולה פטור משום שהוא טרוד, לעומת הכונס את האלמנה שאינו טרוד.

מגמרא זו עולה שיש שני סוגי פטור מקיום מצוות:

1. מי שעוסק במצוה אחת פטור מלקיים אחרת שבאה לידו.

2. חתן הנושא בתולה, פטור מקריאת שמע בגלל טרדה.

מקור נוסף לכך ש "העוסק במצוה פטור מן המצוה" נמצא במשנה בפרק ב' ממסכת סוכה (דף כה ע"א):

"שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה."

והגמרא על אתר מבררת מה המקור לפטור של שלוחי מצוה, ומביאה את הברייתא ממסכת ברכות, שהבאנו לעיל כמקור לפטור.

ההבנות

בראשונים עולים שתי הבנות מרכזיות בנוגע לסיבת הפטור של העוסק במצוה:

1. הפטור נובע מחוסר יכולת טכנית לבצע שתי מצוות בו זמנית, ולכן מי שכרגע עסוק בקיום מצוה, יהיה פטור מקיום מצוה אחרת בגלל אי יכולתו לקיימה (ניתן אולי לראות בו סוג של אנוס ו'אנוס - רחמנא פטרי').

2. כאשר אדם מקיים מצוה, מופקע ממנו החיוב מקיום שאר המצוות (לא מכולן, להלן נראה מאילו מצוות הוא פטור) ועל כן הוא אינו מחוייב כלל במצוה אחרת שמזדמנת לו כאשר הוא עסוק במצוה.

ויש גם נפקא מינות בין שתי ההבנות:

1. במקרה שבו האדם יכול לקיים את שתי המצוות - לפי האפשרות הראשונה הוא יהיה חייב גם בקיום המצוה השניה שהרי אין סיבה לפוטרו, ולפי האפשרות השנייה הוא יהיה פטור מקיום המצוה השניה, כי כשהתחיל במצוה הראשונה, הופקע האדם מחיוב קיום שאר המצוות (ונראה, שאפילו אם ירצה לקיים את שתיהן, יהיה רק בגדר של 'אינו מצוה ועושה', ויש לברר האם בכלל רשאי לעשות כן ולהניח את המצוה שעוסק בה).

2. מקרה שבו המצוה השנייה 'חשובה' יותר מהראשונה - לפי האפשרות הראשונה ייתכן ויש להניח את המצוה הראשונה - החשובה פחות - ולקיים את השניה. לפי האפשרות השניה, החיוב במצוה השניה כלל לא מתחיל, ועל כן יש להמשיך ולקיים את הראשונה.

עתה נציג את הדמויות שמאחורי ההבנות:

בסוגיא בסוכה מבין רש"י בד"ה פטורין, ששלוחי המצוה פטורים ממצות סוכה אפילו בשעת חנייתן, כלומר, אף על פי שבחנייתן אין הן עוסקים בקיום מצוה, הרי הם פטורים מלשבת בסוכה.

התוספות על אתר (ד"ה שלוחי) מיד מקשים על שיטת רש"י:

"ותימה אם יכולין לקיים שניהם, אמאי פטורין? דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו, מי מפטר בכך משאר מצוות?"

ולכן מעמידים התוס' שהפטור מסוכה קיים רק במקרה שהעיסוק במצות סוכה יגרום לביטול המצוה הראשונה (שליחות המצוה).

יוצא מדיון זה שרש"י הבין כהבנה השניה, שהעוסק במצוה מופקע מחיוב שאר מצוות ולכן אותם שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה אף בחניית הלילה. והתוספות הבינו כהבנה הראשונה שהפטור נובע מחוסר יכולת לקיים שתי מצוות בו זמנית, ולכן כאשר ניתן לקיים את שתי המצוות - חלה חובת סוכה על שלוחי המצוה.

האור זרוע בהלכות סוכה סי' רצט הבין כרש"י, ומוכיח לשיטתו מכך שהגמרא למדה את יסוד דין עוסק במצוה פטור מהמצוה מפסוק[1], ואם הדין היה כולל רק את מי שלא יכול לקיים מבחינה טכנית את שתי המצוות, לא היה צורך בלימוד מפסוק, שהרי פשוט הדבר מסברה ישרה שאין סיבה שיסתלק אדם מן המצוה שעוסק בה ויתעסק במצוה אחרת, ואפילו מצוה קלה לא יעזוב אדם בעבור קיום מצוה חמורה יותר, לפי שאין אדם יודע מתן שכרן של מצוות.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם מתייחס לסוגית 'העוסק במצוה' בכמה מקומות:

בפרק ד מהלכות קריאת שמע הלכה א' כתב:

"מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה, פטור מכל המצוות ומקריאת שמע."

ובהלכות ממרים (פ"ו הי"ג):

"...שאין מבטלין מצוה מפני מצוה..."

וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת אבות (פ"ב מ"א):

"...ועל היסוד הזה אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה ללא הבחנה בין המצוה שהוא עוסק בה למצוה העוברת..."

ובהלכות סוכה (פ"ו ה"ד) פסק:

"שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה."

מכך שהרמב"ם אמר שהפטור הוא מכל המצוות (הלכות קריאת שמע) גם אם לא עוסקים בהם כרגע (הלכות סוכה) וגם מדבריו בהלכות ממרים ("אין מבטלין"), משמע שיש משהו מהותי בדחיית מצוה מפני מצוה קודמת, ואין הדבר נובע רק מאי יכולת, וכן מדבריו בפירוש המשניות שאין הבדל בין מצוות קלות לחמורות נראה לומר, שלדעתו העסוק במצוה אינו מחוייב כלל במצוה השניה (כשיטת רש"י והאור זרוע) .

ואכן, כך הבין המגיד משנה בהלכות סוכה, בפרק ו' הלכה ד':

"ויש מי שכתב והוא שיהיה בענין שאם ישבו בסוכה יתבטל קצת מאותה מצוה[2], ואין נראה כן מדברי הגאונים ולא מדברי רבנו."

אך יש לעיין בדעת הרמב"ם, שכן בפרק יג מהלכות אבידה הלכה י' כתב:

"...ששומר אבידה כשומר שכר הוא, מפני שהוא עוסק במצוה ופטור מכמה מצוות עשה, כל זמן שהוא עוסק בשמירתה."

מכך שהרמב"ם אומר, שהשומר פטור רק מכמה מצוות ולא מכל המצוות, נראה לכאורה שהפטור הוא מצד חוסר היכולת לקיים שתי מצוות ולא משום הפקעה מחיוב מצוות.

ניתן להסביר את ניסוח הרמב"ם בהלכה זו, לא כאמירה עקרונית ששומר אבידה פטור רק מכמה מצוות, אלא כתיאור מציאות, שמסתבר שבזמן השמירה יזדמנו לשומר כמה מצוות והוא יפטר מלקיימן, ועל כן נחשב שומר האבידה כשומר שכר, לפי שהוא "מרוויח" פטור מכמה מצוות (להלן נביא, בעזרת ה', שני הסברים נוספים להלכה זו).

גישת ביניים

ראינו אם כן שתי גישות שונות בנוגע למקור פטור ממצוות למי שעוסק במצוה: 1. חוסר יכולת לקיים שתי מצוות. 2. הפקעת החיוב ממי שמקיים מצוה.

גישה שלישית, שהיא מעין 'גישת ביניים' ניתן לראות בדברי הר"ן (סוכה דף יא ע"א בדפי הרי"ף) שאומר שרק כאשר יש טורח בעשיית שתי המצוות אין צורך לקיימן והחיוב מופקע ממנו (ולמרות שיכול לקיים את שתיהן אינו צריך), אך כאשר אין טורח בכך, יכול לקיים את שתיהן:

"ולפיכך כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות אף על פי שאפשר, ומיהו מודינא וודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה הראשונה, יכול לצאת ידי שתיהן, דבכהאי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן..."

כלומר, מצד אחד מבין הר"ן שהתורה לא חייבה לקיים שאר מצוות בעת קיום מצוה, אך מצד שני מחלק הר"ן וסובר שבמקרה ויכול לקיים את שתי המצוות ללא טורח, יש עניין לקיים גם את המצוה השניה, (אמנם אין חובה לקיים את המצוה השניה, אך המקיים יצא ידי חובת שתי המצוות).

שיטת האור זרוע

ראינו שהתוספות הקשו על רש"י (ובעצם על כל מי שסובר כמותו) קושיא חזקה, שלפי שיטתו צריך יהיה לפטור את מי שציצית בבגדו ותפילין בראשו מכל המצוות?!

תשובה לקושיא זו ניתן למצוא בדברי האור זרוע (סימן רצט). אומר האור זרוע שהעוסק במצוה פטור מן המצוה בין אם יכול לקיים את שתי המצוות ובין אם אינו יכול, אך פטור זה ניתן לו, רק אם עושה את המצוה בידיו ולא כאשר המצוה נעשית מאליה. לכן, גם לשיטת הסוברים שהעוסק במצוה מופקע משאר המצוות, במקרה של ציצית ותפילין, למשל, לא יהיה יהודי עטור תפילין ולבוש ציצית פטור מקיום כל שאר המצוות, אך בשעת הנחת תפילין ולבישת הציצית יפטר אותו יהודי מקיום כל מצוה אחרת.

אך נשאלת השאלה, שהרי כפי שראינו לעיל, שומר אבידה פטור מלתת פרוטה לעני, והרי הוא לא עוסק במצוה כל הזמן?!

על כך אומר האור זרוע שאין הכי נמי, הפטור קיים רק כאשר עוסק בידיו באבידה ולא לאחר מכן. מי שמקיים מצוה, אך לא עושה מעשה בידיו - אינו פטור מקיום מצוות נוספות.

נראה שהאור זרוע יודה שמי שלא עושה מעשה ממש, אך בכל זאת לא יכול לקיים את המצוה השנייה - יהיה פטור מקיום המצוה השניה, שהרי אחרי הכל אינו יכול לקיים מצוה נוספת, והחילוק בין עושה מעשה לאינו עושה מעשה הוא רק לגבי מי שיכול לקיים מצוה נוספת. כך לדוגמא שלוחי מצוה, לא עושים כלום בזמן שישנים בלילה, אך בגלל שהקמת סוכה תפריע להם להמשך שליחותם הם פטורים ממצות סוכה.

הכל תירוצים

הבטחנו קודם שני תירוצים נוספים לסתירה ברמב"ם בהלכות אבידה, שפסק שהשומר אבידה פטור רק מכמה מצוות.

תירוץ אחד ניתן להעלות מדברי האור זרוע שרק עתה ראינו. ניתן לומר שהרמב"ם סובר ששומר האבידה פטור ממצוות רק בשעה שהוא שומר ממש בידיו על האבידה, אך בשאר הזמן יש לשומר פטור רק ממצוות שיפריעו לו לקיום מצות השבת אבידה, אך אין לו פטור מכל המצוות. וכך יוצא שאכן שומר אבידה פטור רק מכמה מצוות, אך לא מכל המצוות, ומחדש הרמב"ם שגם פטור חלקי ממצוות מגדיר את שומר האבידה כשומר שכר.

התעסקות במצוה

עד עכשיו דברנו על מי שעסוק בעשיית המצוה עצמה (בין אם בידיו, בין אם לא בידיו). במסכת בבא מציעא דף ל ע"א נאמר שכהן פטור ממצוַת השבת אבידה אם היא בבית הקברות, משום שעשה (השבת אבידה) לא דוחה לא תעשה ועשה ("לנפש לא יטמא" ו"קדושים יהיו לא-לוהיהם").

אומר הנמוקי יוסף (דף טז ע"א בדפי הרי"ף), שמשמע מהגמרא שאם איסור טומאה היה רק לא תעשה, הוא היה נדחה מפני מצוַת השבת אבידה. וקשה, שהרי בדרך לאבידה הכהן עדיין לא מקיים שום מצוה, ומדוע ידחה איסור לא תעשה של טומאה מפני מצות עשה שעדיין לא החלה?!

ומביא הנמוקי יוסף שיש שהסבירו שאין הכי נמי אסור היה לכהן להכנס לבית הקברות גם במקרה כזה, אלא הגמרא התנסחה לרווחא דמלתא (ניתן היה לומר גם שחלק מהאבידה נמצא מחוץ לבית הקברות והכהן מרים את האבידה מהחלק שנמצא בחוץ).

לעומתו סובר הר"ן (מובא בנמוק"י), שעצם ההליכה לאבידה נחשבת לקיום של מצות השבת אבידה.

והסביר ה'אהלי אברהם' שנחלקו האם התעסקות במצוה נחשבת כעסק במצוה עצמה או לא, לעניין דחיית מצוה אחרת. הנימוקי יוסף סובר שאין ההתעסקות במצוה דוחה מצוה אחרת, ואילו הר"ן סובר שעצם העיסוק במצוה דוחה מצוה אחרת[3].

הבטחות צריך לקיים

ולסיום, הבטחנו הסבר נוסף לרמב"ם בהלכות אבידה, ועכשיו גם נקיים. ניתן לומר שהרמב"ם לומד מהמקרה של כהן והאבידה בבית הקברות שעסק מצוה כמצוה רק לגבי מצוות שמפריעות לו בקיום המצוה הראשונה שבה עסק, לעומת קיום מצוה ממש שמפקיע לגמרי את החיוב במצוות. לכן, כאשר שומר האבידה שמר באופו כללי על האבידה אך לא קיים בידיו ממש את מצות השבת אבידה, הוא היה בגדר מתעסק במצוה ולכן נפטר רק מכמה מצוות, ולכן אמר הרמב"ם ששומר אבידה מוגדר כשומר שכר בגלל פטור מכמה מצוות ולא מכל המצוות (בדומה להסבר שהצענו על פי האור זרוע).

ולסיום נאחל לכולכם חג סוכות שמח!



[1] 'בשבתך בביתך'.

[2] שיטת התוספות.

[3] בדף כו ע"א בסוכה, מובאת ברייתא שאומרת במפורש ששלוחי מצוה פטורין מסוכה גם ביום וגם בלילה, וכן מובא בהמשך הגמרא שרב חסדא ורבה בר רב הונא הלכו להקביל את פני ה'ריש גלותא' וישנו מחוץ לסוכה. ולכאורה קשה על תוס', שהרי לשיטתו שיש פטור רק היכן שלא ניתן לקיים את שתי המצוות, צריך היה לחייב את שלוחי המצוה בלילה, ורב חסדא ורבה בר רב הונא היו צריכים לישון בסוכה.

על פי מה שלמדנו עתה מהגמרא בבא מציעא ניתן לומר שלפי התוס', במקרה כזה ההליכה מוגדרת כעסק מצוה, ועסק מצוה כמצוה. ולכן כולם אכן פטורים ממצות סוכה.

עוד ניתן לומר, כי במקרה כזה, ההליכה היא מצוה בפני עצמה עם כל מה שכלול בכך, ולכן גם בלילה הם היו פטורין.