יהא שמיה הגדול מבורך

  • הרב יאיר קאהן
רב יאיר קאהן
דף ג:
יהא שמיה הגדול מבורך
 
1. חשיבות התפילה
הגמרא (דף ג.) מספרת על מפגש בין ר' יוסי לאליהו כשנכנס לחורבה על מנת להתפלל. בסוף הסיפור, אליהו אומר: "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מבורך' הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם' ". לפנינו אחד מהמקורות הקדומים ל'קדיש'. הקדיש אינו מופיע באופן מלא בש"ס. אך עיקר הקדיש, שהוא עניית "יהא שמיה רבה" מופיע במספר מקומות. כבר בספרי על פרשת האזינו עניה זו נמצאת ברשימה של דברים הנלמדים מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו": "ומנין שאומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' שנאמר 'כי שם ה' אקרא' ומנין לאומרים 'יהא שמו הגדול מבורך' שעונים אחריהם 'לעולם ולעולמי עולמים' שנאמר 'הבו גדל לא-להינו'" (פיסקא שו). ועיין בילקוט שמעוני על משלי (סי' תתקנא) בשם רבי ישמעאל: "באותה שעה כששומעין הגדה מפי חכם ואחר כך עונין 'אמן יהא שמיה רבא מברך' באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת, 'בואו וראו עם שיצרתי לי כמה הם משבחין אותי', באותה שעה מלבישים הוד והדר לכך נאמר ברב עם הדרת מלך". הגמרא בשבת מביאה מימרה של רבי יהושע בן לוי: "כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כחו קורעין לו גזר דינו". ולמדנו בברכות (דף נז.): "העונה יהא שמיה רבא מברך - מובטח לו שהוא בן העולם הבא". בסוטה (דף מט.) למדנו: "אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: 'בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר' ... ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא"[1].
נמצא, שלא זו בלבד שעניית 'יהא שמיה רבה' היא אחת התפילות הקדומות, אלא גם תפילה משמעותית העושה רושם כביכול בעולמות העליונים. אין לנו עסק בנסתרות, אך עדיין יש מקום לנסות לברר מה כל כך ייחודי וחשוב בתפילה זו.
 
2. לשון ארמית
רוב התפילות נכתבו בלשון הקודש, על פי הגמרא בסוטה (דף לג.): "לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי". לכן, תמהו הראשונים על 'יהא שמיה רבה', מדוע נכתב בארמית. הראשונים הציעו הסברים שונים לכך. בעלי התוספות הביאו הסבר שהיה מקובל בימיהם: "לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבח גדול הוא על כן נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאין בנו". תוספות דוחים פירוש זה וכותבים: "וזה אינו נראה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי". לדעת תוספות, הסיבה ללשון ארמית אינה משום קנאת המלאכים, אלא משום שתיקנו לומר קדיש אחרי הדרשה, כמבואר בסוטה, ולכן בחרו בלשון שהקהל הבין: "שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם".
בתמים דעים (סימן קפ"ד), בחירת ארמית לקדיש קשורה לסוגיה הקובעת שאין מלאכים מבינים אותה. אבל אין זה כדי למנוע קנאת המלאכים, אלא משום שבקדיש אין אנו זקוקים לעזרתם. הלוא הגמרא בסוטה שואלת על מה ששנינו שם (דף לב.) שתפילה נאמרת בכל לשון, שהרי אל ישאל אדם צרכיו לשון ארמי. תשובת הגמרא היא: "לא קשיא הא ביחיד הא בצבור". לפי זה, הסיבה שתפילות נכתבו בלשון הקודש, היא כדי שמלאכים יסייעו בקבלת התפילה. אבל הצורך בסיוע זה אינו אלא בתפילת יחיד. תפילת הציבור מתקבלת בזכות הציבור ואיננה זקוקה לסיוע המלאכים. כמו כן, קדיש, שהוא תמיד נאמר רק בציבור מאחר שהוא בגדר דבר שבקדושה, אינו זקוק לסיוע של המלאכים. הסבר זה אמנם מבוסס על ההנחה שמלאכים אינם מכירים לשון ארמית, אך אינו מתבסס על קנאתם כביכול. ובאמת, קשה להבין מהי קנאה אצל מלאכי עליון. ואפילו אם נקבל כהנחה שיש קנאה במלאכים, עדיין עלינו לענות על תמיהת בעלי התוספות, מדוע דווקא אמירת יהא שמיה רבא גורמת לקנאה זו? מה כל כך מיוחד בענייה זו? "הרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי".
 
3. כורכים את שמע
על מנת לנסות ולהסביר עניין זה, יש להקדים את דברי הגמרא בפסחים. שנינו שם (דף נה:): "ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר". הגמרא שם (דף נו.) מסבירה מה זה כורכים את שמע.
תנו רבנן כיצד היו כורכין את שמע? אומרים שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד ולא היו מפסיקין, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
ואנן מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם." ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו - לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו - אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי.
לפני שנמשיך, יש לציין את התרגום ירושלמי על הפסוק בבראשית (מט, א) שמביא אותו המדרש לגבי יעקב ובניו: "ענא אבונן יעקב ואמר להון: אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה, ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשו אחי, ואנא דחיל דלא יהי ביניכון גבר לביה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אוחרניין. ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון ואמרין שמע מינן ישראל אבונן ה' א-להנא ה' חד. עני יעקב אבונן ואמר יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין". מכאן, ש'יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא' הוא בעצם תרגום של 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. כלומר, 'שמיה רבה' הוא 'שם כבוד מלכותו', שהוא מבורך לעולמי עולמים[2].
נקודה זו קשורה למחלוקת בין המחזור ויטרי לבין תוספות בפירוש 'יהא שמיה רבה מבורך'. תוספות בברכות (דף ג. ד"ה ועונין), מביאים את פירוש המחזור ויטרי: "שזו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו כדכתיב 'כי יד על כס י-ה' שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ופירושו כך יהא שמי"ה - שם 'י-ה' - רבא, כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם, ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת כלומר ומבורך לעולם הבא". תוספות דוחים הבנה זו, משום גירסת הספרים "יהא שמיה הגדול מבורך". אילו בתפילה על שלמות השם אנו עוסקים, הגירסה צריכה להיות "יהא שמיה גדול, בלי ה"א הידיעה. וכך כתבו: "וזה לא נראה מדקאמר הכא יהא שמיה הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם אלא יהא שמו הגדול מבורך". לפי תוספות, יהא שמיה רבה, אינה אלא שבח שהשם יהיה מבורך. לכן תוספות תמהו שאין שבח זה ייחודי, ואין הצדקה להצניעו מהמלאכים. הלוא אנו מברכים את השם לעולם ועד ב'ברכו' הנאמר בעברית. מה אם כן מיוחד ב'יהא שמיה רבה מברך' שעלול לגרום לקנאת המלאכים.
מאידך, המחזור ויטרי הבין שיש ב'יהא שמיה רבה' נקודה נוספת. יש כאן תפילה ושבח שבעתיד השם יהיה מלא. עניין השם מכוון כלפי הופעת הקב"ה בעולם הזה. הפסוק "כי יד על כס י-ה" מלמד שכל עוד שיש שלטון רשע בעולם, יש חסרון בהופעת מלכותו של הקב"ה בעולם. כסא המלכות כביכול אינו שלם, ולכן שם ה' המבטא את מלכותו אינו שלם. כאשר אנו אומרים 'יהא שמיה רבה", הכוונה היא שהשם י-ה יהיה שלם כאשר הופעת מלכותו בעולם תהיה שלמה. נמצא, ש'שם כבוד מלכותו' היא היא 'שמיה רבה'.
על פי הגמרא בפסחים, אנו אומרים "בשכמל"ו" בשקט, משום מתח בין ה'שמע' של יעקב לבין ה'שמע' של משה. אולם, במדרש מובא סיבה נוספת לכך: "רבנן אמרין בשעה שעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב"ה בשכמל"ו והוריד אותה לישראל ולמה אין ישראל אומרים אותו בפרהסיא א"ר אסי למה הדבר דומה לאחד שגנב קוזמין מתוך פלטין של מלך נתנה לה לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך אבל ביום הכפורים שהן נקיים כמלאכי השרת הן אומרים אותו בפרהסיא בשכמל"ו" (דברים רבה פרשת ואתחנן ב, לו). על פי מדרש זה, נפסק להלכה שביום הכיפורים אומרים 'בשכמל"ו' בקול (או"ח סימן תרי"ט סעיף ב).
במבט ראשון נראה שיש כאן מחלוקת בין הגמרא בפסחים לבין המדרש[3]. אבל נראה לי ששתי המקורות מכוונים כלפי שני קיומים שונים של 'שמע'. קיום אחד הוא המצווה המוטל על כל יחיד ויחיד לקבל על עצמו עול מלכות שמים על ידי אמירת פרשת שמע. אבל ישנו קיום נוסף כאשר אומרים 'שמע' בציבור. הלוא שנינו "אין פורסין על השמע ... בפחות מעשרה" (מגילה דף כג:), ומכאן שיש קיום של אמירת שמע בציבור.
מסתבר שדברי הגמרא בפסחים שייכים לאמירת 'שמע' ביחיד. מהי פרשת 'שמע' שכל אחד ואחד חייב לומר? האם היא פרשת משה בלי 'בשכמל"ו' או פרשת יעקב עם 'בשכמל"ו'? פשרת הגמרא היא לומר 'בשכמל"ו' בשקט. אבל המדרש אינו עוסק באמירה של יחיד, כי אם בשירת המלאכים, שהיא המקור לאמירת דברים שבקדושה. הלוא נוסח הקדושה מבוססת על קדושת המלאכים, כאשר אנו מקדשים את שמו יתברך בעולם, כשם שמלאכים מקדשים את שמו בשמי מרום. כאשר משה רבנו עלה למרום, הוא שמע את המלאכים מקלסים את הקב"ה ואומרים "בשכמל"ו". משה לימד את ישראל לומר כך בשקט כעין שירת המלאכים, כאשר פורסים על ה'שמע' בעשרה, ויש באמירתו עם ברכותיה[4] קיום של דבר שבקדושה[5].
אמנם, עדיין עלינו להבין את השייכות של 'בשכמל"ו' לקריאת שמע. לפי הגמרא בפסחים, הקשר הוא ברור, הרי ככה הייתה קריאת שמע של יעקב. אך לפי המדרש, מדוע תיקנו לומר 'בשכמל"ו' דווקא כאשר פורסים על שמע? מו"ר הרב סולובייצ'יק זצ"ל הסביר נקודה זו על פי מה ששנינו ביומא (דף סו.): "והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' ". כלומר, כאשר שומעים את השם המפורש, יוצא מפי הכהן הגדול, יש חיוב לענות 'בשכמל"ו'. הלוא כבר ראינו את דרשת הספרי: "ומנין שאומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' שנאמר 'כי שם ה' אקרא' ". כלומר, כאשר קוראים שם ה', הציבור צריך לומר 'בשכמל"ו'. אבל לכאורה, אין זה אלא במקדש כאשר הכהן הגדול אומר את השם המפורש, מה שאין כן כאשר אנחנו קוראים שמע. הרי למדנו בפסחים (דף נ.): " 'ושמו אחד' מאי אחד, אטו האידנא לאו שמו אחד הוא? - אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה - נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד - נקרא ביו"ד ה"י, ונכתב ביו"ד ה"י".
ברם, עיין בספר היראה לרבנו יונה שכתב: " ובקריאת שמע ... בכל אחד ואחד מ[שתי] שמות האמורים בפסוק הראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה ... וכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון כל". בביאור הגר"א (או"ח סימן ה) מדייק: "משמע שם שא"צ לחשוב אלא פי' קריאתו רק בק"ש ששם ב' השמות מורין על היה כו' וכן עיקר לפי עומק הדין כי בכל הולכין אחר הקריאה וא"צ להרהר כלל על הכתיבה". הרי לנו, שבאמירת 'שמע ישראל' גנוזה קריאה של השם המפורש והשלם המחייבת תגובת 'בשכמל"ו' מדין 'הבו גודל לא-לוהינו'. ממילא, כאשר אנו פורסים על שמע בעשרה, מוסיפים 'בשכמל"ו' מדין דבר שבקדושה, כעין שירת המלאכים.
אבל שירה זו כאילו נגנבה מהמלאכים, משום שאין היא שייכת למציאות האנושית הקיימת. הלוא בעולמנו, אין קוראים את השם המפורש כמו שהוא נכתב, מפני ששם זה שייך רק בהופעת מלכות ה' באופן מלא. כמו כן, שבח 'בשכמל"ו' שייך רק למציאות אידיאלית כאשר מלכותו בכל משלה. משה רבנו שמע שירה זו במרום. אבל כאן בארץ, כאשר השם עודנו בעילומו, שירה זו נאמרת בשקט[6]. רק בזמנים מיוחדים, כגון ביום הכיפורים, ובמקומות מיוחדים, כגון בבית המקדש[7], קיימת הופעה שלמה יותר של מלכות השם גם בעולמנו, ואז אפשר לומר 'בשכמל"ו' בקול.
 
4. יתגדל ויתקדש שמיה רבה
כעת נוכל להבין את המיוחד בקדיש, ואת משמעות חיבורו בארמית על מנת למנוע קנאת המלאכים. הלוא ראינו ש'יש"ר' הוא תרגום של 'בשכמל"ו'. לכן גם אמירה זו שייכת למרום; למציאות אידיאלית בה הכסא שלם והשם נקרא כשם שהוא נכתב; למציאות בה מלאכי השרת מקבלים מלכות שמים זה מזה. אבל במציאות האנושית הקיימת, אין מקום לשירה זו. ואף על פי כן, ישראל כמהים כמיהה עזה לאותו יום בו יהיה ה' למלך על כל הארץ, ושמו יהיה אחד. ובכן, לוקחים את השירה, הנאמרת בהווה, השייכת למציאות בה מלאכים משרתים את השם במרום, ועל ידי תרגומה לארמית והטייתה לעתיד, המבטאת את השאיפה והעריגה ליום ההוא, בני ישראל מקלסים את הקב"ה. והקב"ה מנענע בראשו ואומר: 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם'. כאילו לומר, בבית המקדש, שירה זו מתאימה, אבל כיצד אפשר לשיר כך כאשר המקדש חרב ובני ישראל בגלות. אך בצד הכאב, השאיפה העזה של ישראל לאותה מציאות אידיאלית גם גורמת לתגובה הפוכה. "באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת 'בואו וראו עם שיצרתי לי כמה הם משבחין אותי'. ולמרות המציאות העגומה בה אנחנו חיים, שכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, השאיפה העזה ליום ההוא בו יהיה ה' אחד ושמו אחד, הבאה לידי ביטוי כאשר ציבור אומר 'יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעולמי עלמיא', מקיימת את העולם.
 
מקורות לשיעור הבא
  1. דף ד. "אמר מר קורא קריאת שמע ומתפלל מסייע ליה לרבי יוחנן ... הכא נמי כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא".
  2. דף ט: "לקריאת שמע כותיקין ... כוליה יומא", תוד"ה כל הסומך.
  3. ירושלמי פ"א ה"א שלש תכיפות הן ... עוד הוא הפליג".
  4. תלמידי רבנו יונה [דף ב: בדפי הרי"ף] ד"ה איזהו בן העוה"ב, [דף א: בדפי הרי"ף] ורבנו האי גאון ז"ל ... דבר אחר".
  5. תוס' דף ד: ד"ה דאמר.
  6. רמב"ם הלכות תפילה פרק ז הלכות יז-יח,  הלכות ברכות פרק א הלכה טז.
  7. שו"ע אורח חיים סימן קי"א סעיף א, סימן רל"ו סעיף ב, רמ"א סימן ס"ט "ואסור להפסיק ... י"ח".
 
 
*
**********************************************************
*
Horizontal Scroll: באר שבע* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב
 
*******************************************************
 
בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 
 

[1] ראה גם בסוכה דף לט.
[2] אמנם, בשכמל"ו נאמר בהווה, כאשר יש"ר הוא לשון עתיד.
[3] עיין במגן אברהם או"ח סימן תרי"ט ס"ק ח שמשלב את שניהם.
[4] עיין תוספות ברכות דף יג. ד"ה היה קורא.
[5] 'שמע' מופיע בקדושה של מוסף, ומכאן שאמירת 'שמע' ברבים היא בגדר דברים שבקדושה.  
[6] אבל קדושה, שמקורה בקדושת המלאכים, אינה עוסקת בשירה שאינה שייכת במציאות הקיימת בעולמנו. לכן, אין צורך לאומרה בשתיקה.
[7] עיין תענית דף טז:.