פסחים | דף נב | יום טוב שני לבן ארץ ישראל שיצא לחו"ל

אגב הדיון בשינוי מנהג המקום, עוסקת הגמרא בדף נ"ב עמוד א' בבן ארץ ישראל שיצא לחו"ל לעניין יום טוב שני של גלויות. הוא, מצידו, בקי בקביעות החודש, ועל כן נוהג רק יום טוב אחד. עם זאת, היות שעליו לקבל חומרות המקום שאליו הגיע, הוא נדרש להימנע ממלאכה ביום טוב שני של גלויות. אלא, שהגמרא מסייגת:

"אמר רב אמי: ביישוב - אסור, במדבר - מותר".

על פי פשוטם של דברים, הגמרא מבחינה בין מלאכה בפרהסיא שאסורה ובין במלאכה בצנעה שמותרת. וטעם גדול יש בדבר, שכן העושה מלאכה בתוך ביתו, איננו פוגע במנהג המקום.

בכל זאת בעלי התוספות שללו הבנה זו:

"ביישוב לא עבדינן - אפילו בצינעא ... דלא אפשר למלאכה בצינעא כמו שאר דברים".

לדעת התוספות, אף מלאכה בצינעה אסורה, אמנם מכוח נימוק טכני: על מלאכה קשה לשמור בצינעה, שכן היא ניכרת כלפי חוץ. כך, למשל, אם ידליק אדם תאורה בתוך ביתו - הדבר בוודאי יראה גם כלפי חוץ. הקושיה המתבקשת על הסבר זה היא מדוע לאסור את כלל המלאכות, הרי ניתן היה להסתפק באיסורי מלאכות "דאוושא מילתא" (כך, למשל, דן באגרות משה אורח חיים ב' סימן כ"ג בשאלה האם נאסר על בן ארץ ישראל שיצא לחו"ל לכתוב בתוך ביתו). הפני יהושע כאן מקשה קושיה זו, ומיישב שהיות וחלק מן המלאכות אינן מתקיימות בהצנע ומתפרסמות מאליהן - אסרו את כלל המלאכות.

בעל המאור (יז. באלפס) הציע הסבר אחר לאיסור הגורף של כלל המלאכות, ודבריו מיישבים גם את הקושיה הנ"ל:

"והני דנחתי ממערבא אסור להו למעבד עבידתא ביו"ט שני ביישוב ... לפי שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו".

כלומר, לדעת בעל המאור יש להחמיר על בן ארץ ישראל היוצא לחו"ל מכוח הנטייה הכללית להחמיר בהלכות יום טוב שני, ולמנוע פריצת גדר בעניין זה. אף מלאכות שניתן היה לעשות בצינעה נאסרו, שכן מנהג גדול הוא שיש להחמיר בו.

כאמור, להלכה מקבל בעל המאור את עמדת התוספות, ולדעתם בן ארץ ישראל היוצא לחו"ל נאסר במלאכה אפילו בצינעה. ואמנם, מן הסוגיה מדויק שהתירו לו לעשות מלאכה "במדבר". המייחד את המדבר שאיננו מקום יישוב, ובזה כלל לא ניתן לומר שמנהג המקום להחמיר. הלכה למעשה, יש שהקלו מכוח תפיסה זו במצבי דחק, כגון אדם שנוחת בשדה תעופה בחו"ל ביום טוב שני. שדה התעופה איננו מקום יישוב או מקום מגורים, ולכן יש שהקלו בזה בשעת הדחק, אם לא יצא את שדה התעופה עד מוצאי החג.

החומרה המיוחדת בכל הנוגע ליום טוב שני מתעוררת בדברי הראשונים כאן גם בהקשר נוסף. הגמרא מספרת על רב נתן בר אסיא שהקל במלאכה ביום טוב שני, ונידוהו. ההבנה הפשוטה בסוגיה היא, שמדובר על בן חו"ל שהקל במלאכה ביום טוב שני, ומשום כך נידוהו. ואמנם, השולחן ערוך (אורח חיים, תצ"ו א') פוסק ש"מנדין למי שמזלזל ביום טוב שני".

עם זאת, המאירי פירש את דברי הגמרא בהתאם לכלל שחידש בעל המאור. לדעת המאירי, רב נתן בר אסיא לא היה בן חו"ל, אלא בן ארץ ישראל שיצא לחו"ל, וזו הסיבה שחשב שמותר לו להקל ביום טוב שני. לדעת המאירי, נידוהו על כך שלא הפקיד בחומרת המקום שיצא אליו! המשנה ברורה (סימן תצ"ו ס"ק ט') כתב בפירוש שאין מנדים בן א"י שיצא לחו"ל ועשה מלאכה, ואיננו מזכיר את דברי המאירי. אך כאמור, נראה שסברת המאירי מקבילה לזו של בעל המאור: היות ש"מנהג גדול הוא", עלינו למנוע כל פרצה במנהג זה, אף כשמדובר על בן ארץ ישראל שיצא לחו"ל.