יום ירושלים | בין השמדה לבין תקומה

השיחה נאמרה בישיבה בליל יום ירושלים תשס"ח, תומללה על ידי חיים שרגא רוזנר, ונערכה על ידי אליה אהרוני ויקיר לוינשטרן.

מסופר בספר דברי הימים על מלחמתו של אסא בזרח הכושי:

(ח) וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים וּמַרְכָּבוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיָּבֹא עַד מָרֵשָׁה: ... (י) וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר ה' אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה ה' אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ: ס (יא) וַיִּגֹּף ה' אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים: (דברי הימים ב יד)

נשמעת כאן קריאה נואשת מצד אסא, שנבעה מרקע רוחני ותורני דל מאוד. המקרא כאן מתאר את הרקע הרוחני לקריאתו של אסא אל ה':

(ג) וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה: (דברי הימים ב טו )

אסא בא לאחר תקופה של דלות רוחנית עמוקה, ואף על פי כן, כאשר אסא קורא אל ה' אלהיו, הקב"ה שומע בקולו ומעניק לו ניצחון רב משמעות. לכאורה הדבר עומד בניגוד למוסר הנביאים[1], הטוען שכדי לזכות לישועת ה' יש לעשות את הישר בעיני ה' ולשוב בתשובה. אצל אסא זה לא קרה: העם נמצא ללא אלהי אמת, ללא כהן וללא תורה, ואף על פי כן ה' שלח לו ישועה. תופעה זו חוזרת על עצמה גם בתקופת חזקיהו. אמנם בתקופתו המצב נראה טוב יותר, אך גם ביחס לתקופה זו מתוארים בנביאים חטאים רבים, כגון הביקורת הקשה המופנית כלפי ירושלים בהפטרת חזון: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: (ישעיהו א כא). בימי חזקיהו עלה סנחריב על ירושלים, ונראה שגורלה של העיר עומד על חוט השערה. חזקיהו התפלל וה' שמע לתפילתו. ה' שמע לתפילה אף על פי שהעם לא היה ראוי, אחרי שאפילו הנביא הרים ידיים.

זאת הייתה התחושה גם בערב ובמשך מלחמת ששת הימים. אני מדבר בשם עצמי. לא ראיתי אז, כנער בן שבע עשרה, שום סיבה שמצדיקה את הזכות שנפלה בחלקנו, ואת היציאה מאפלה לאור גדול. בימים של ערב מלחמת ששת הימים היו תפילות רבות, אך בפירוש לא הייתה תחושה של זכויות גדולות. התחושה הכללית בארץ הייתה שלא היינו זכאים לנס הגדול שנעשה לנו.

המעבר בין השמדה לבין תקומה היה חזק כל-כך בתודעתי מכדי לראותו כמהלך מוטל בספק. הייתה תחושה של יד ה', המוביל את עמו אל הגאולה, אבל לשאלת המחיר של הגאולה הזו לא היתה תשובה ברורה. המחיר יכל להיות איום. בכנסת דברו אז על 100,000 הרוגים, בהנחה שננצח. הישועה בעקבות הניצחון הגדול היתה בלתי ניתנת לשיעור מראש. היתה תחושה, שניתן לקרוא לה משיחיות, מכוח המלחמה. הרב קוק כתב בספרו: "כשיש מלחמה גדולה בעולם, מתעורר כוח משיח." (אורות, המלחמה, א). היום המיליטריזם הזה נראה מרתיע, שכן מלחמה מזכירה בעיקר שכול וצער, גם אם יש בה ניצחון. מסיבה זאת תמיד נטיתי לבאר את דברי הרב קוק על בסיס 'באותו מקום ובאותה שעה', כלומר, כמשפט שמתייחס למלחמה ספציפית, מלחמת העולם הראשונה[2]. דבריו התבררו כמעט כנבואיים: בתחילתה של המלחמה היישוב היהודי בארץ צומצם כמעט בשליש, מ81 אלף איש ל57 אלף איש. והנה, התברר לקראת סופה של המלחמה שכבחזון דניאל, ארבע המלכויות שהנהיגו את העולם התפוררו: הקיסרות הרוסית, הפרוסית, העותומאנית והאוסטרו-הונגרית. עם אחד קם - עם הצהרת בלפור, ומה שבעקבותיה.

אבל דומה שיש בדבריו גם מבט כללי על המלחמה. מלחמה, עם כל הקושי שבה ועם כל השכול, יש בה גם משהו מרומם, של מסירות נפש על קידוש ה'. בדור של זכויות הפרט, 'איש לאוהליך ישראל' במסווה של כבוד האדם וחירותו, כשמתעוררים כוחות של מסירות נפש של הפרט למען הכלל, יש בדבר משהו מרומם. ייתכן שגם אליו מתייחס הרב קוק במאמר הזה, "אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה, - והם הם הגדולים שאנו מתייחסים אליהם בידידות וגדולת-קודש." (אורות המלחמה ב). החיבור אל המקרא, גם מצד הדגשה של הקשר של היחיד אל כלל העם, וגם מצד הישועה הגלויה והבלתי צפויה - כל זה חיזק מאוד את תחושת ההתגלות של הקב"ה ואת תחושת הגאולה.

אבל במוסר הנביאים אין ארוחות חינם. ישנם מצבים מועטים, כבזמן יציאת מצרים, בהם הקב"ה אינו מתחשב במדרגה של עמו, ומושיע אותם; אבל אין זו מתנה, אלא הלוואה - נתינה באשראי. הדבר הזה בא לידי ביטוי חזק ביותר אצל אסא:

(א) וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן עוֹדֵד הָיְתָה עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים: (ב) וַיֵּצֵא לִפְנֵי אָסָא וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁמָעוּנִי אָסָא וְכָל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן ה' עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ וְאִם תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם וְאִם תַּעַזְבֻהוּ יַעֲזֹב אֶתְכֶם: (דברי הימים ב טו)

אסא מתחזק מכוח הדברים:

(ח) וְכִשְׁמֹעַ אָסָא הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא הִתְחַזַּק וַיַּעֲבֵר הַשִּׁקּוּצִים מִכָּל אֶרֶץ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּמִן הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכַד מֵהַר אֶפְרָיִם וַיְחַדֵּשׁ אֶת מִזְבַּח ה' אֲשֶׁר לִפְנֵי אוּלָם ה': (ט) וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַגָּרִים עִמָּהֶם מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּמִשִּׁמְעוֹן כִּי נָפְלוּ עָלָיו מִיִּשְׂרָאֵל לָרֹב בִּרְאֹתָם כִּי ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ: פ

(י) וַיִּקָּבְצוּ יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לִשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לְמַלְכוּת אָסָא: (יא) וַיִּזְבְּחוּ לַה' בַּיּוֹם הַהוּא מִן הַשָּׁלָל הֵבִיאוּ בָּקָר שְׁבַע מֵאוֹת וְצֹאן שִׁבְעַת אֲלָפִים: (יב) וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם: (יג) וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יִדְרֹשׁ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוּמָת לְמִן קָטֹן וְעַד גָּדוֹל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה: (יד) וַיִּשָּׁבְעוּ לַה' בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת: (טו) וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב: (דברי הימים ב טו)

הדברים נראים כמעט כמקבילים למעמד הר סיני. מעמד הר סיני מתחלק לשני חלקים. בדרך כלל אנו מדגישים במעמד הר סיני את ירידת ה' על ההר. דומני שהנס השני אינו קטן ממנו, בכך שכלל ישראל אומרים כאיש אחד 'נעשה ונשמע'. אצל אסא, בעקבות המלחמה, נשבעים כל העם שבועה לעבוד את 'ה' אלקי אבותיהם בכל לבבם ובכל נפשם'. דומה שגם נס המלחמה לא יכול לגמד את עוצמת המעמד שבא בעקבותיו, הנראה כנס גדול שבעתיים.

בימי חזקיהו, לעומת זאת, לא היתה תשובה ולא היתה שבועה. שליחי בראדך בלאדן הגיעו אל חזקיהו, והוא הראם את כל בית נְכֹתֹה ואת כל אשר נמצא באוצרותיו. מסתבר שלאחר הניצחון, שלל המלחמה נשלח קודם כל אל אוצרותיו, ורק אחר כך חלק הגיע לאוצרות בית ה'. את הניצחון הוא זקף חלקית לזכותו, והמהלך הרוחני הגדול העצום שיכול היה לבוא בעקבות הנס לא קרה. הנס שהיה בימי חזקיהו היה נס בעל מום. מה הרווחנו? ניצחון אסטרטגי בשדה הקרב? זהו?!

באותה דרך, יום חרות ירושלים מבטא את הצד הרוחני של מלחמת ששת הימים. יום זה נבחר כיוון שבו התרחש מעמד שחרור הכותל, ובו בא לידי ביטוי עמוק הקשר שבין האדם לעמו, ובין העם לאלוקיו. אבל הכל נעצר, כיוון שלא היתה מנהיגות רוחנית לאומית שידעה לתרגם את החוויה הראשונית הזו למעשה מתמשך, כמו שעשה אסא. במקום מהפך רוחני, מיד לאחר המלחמה החלה אווירה דתית של הערצת מנהיגים בשר ודם, בעיקר של קציני צבא, ואפילו פוליטיקאים. 'כחי ועצם ידי'. היו רבנים שטענו שישועה זו מקורה בטומאה, אך האם אפשר היה לשלול את כל המהלך שעשה הקב"ה בגלל שאנחנו לא הצלחנו לתרגם אותה למהלך רוחני? מה לנו שנבוא בטענות אל ציבור שאינו שומר תורה, אם אנחנו לא הובלנו את הקו המתבקש?

אנחנו התקשינו להוביל את הקו הזה, קו של מהלך רוחני מתמשך, משתי סיבות. ראשונה, לא הספקנו להתכונן למציאות החדשה, ואפילו לא חלמנו עליה. שאלת ההישרדות עמדה על הפרק יותר מכל דבר אחר, ואיש לא תכנן מהלך רוחני ארוך טווח לתיקון עם ישראל. הסיבה השנייה היא שאליבא דאמת לא היינו חלק מהציבור. הציבור הדתי, גם החרדי וגם הדתי לאומי, שהיה מאוד דומה לו מבחינה מנטאלית, היה ציבור נפרד. גם החלק שלנו במלחמה וגם החלק שלנו בשכול היה יחסית קטן, ובצורה כזאת, אי אפשר היה להוביל בעם מהלך רוחני מתמשך. לא היינו חלק אמיתי בעם.

אבל לא הכל הלך לאיבוד, שכן המהלך הרוחני המתמשך חל בשתי חזיתות. חזית אחת אצל יהדות ברית המועצות, שם גררה המלחמה מהלך של תחיה לאומית, שדמה לחזון העצמות היבשות ביחזקאל. מהפך שני, שחל כמהפך תמידי, היה המהפך שחל בציבור שלנו. אוירת ההערצה לקצינים היתה אצלנו, אבל בשוליים. היא לא הצליחה לעמעם את אורה של הישועה שהפכה אותנו כציבור לאנשים אחרים לגמרי. אוירת הישועה, בעקבותיה ראינו את היותנו המשך לעבר, כננס על גבי ענק, שינתה את כל עולמנו הרוחני. מדינת ישראל הפכה במושגינו למלכות ישראל, יהודה המכבי ובר כוכבא התחברו לצה"ל, ועולם המושגים כולו התהפך. השינוי הזה חל אצלנו, ודאי לא בעוצמה שחלה בתקופת אסא, אבל מדובר בשינוי בלתי הפיך, שהולך וצועד ארבעים שנה ויותר, וממשיך.

גם היום אנחנו צריכים להתכונן, כדי שאירועים כאלה לא יתפסו אותנו בלתי מוכנים. אם יום אחד תהיה ישועה, יום אחרי הישועה הזו ייפתחו הלבבות למהלך רוחני כמו שהיה בימי אסא המלך, ואסור יהיה לנו להחמיץ זאת. שלא תחשבו שהעם אהב את הקב"ה, היה קרוב אליו יותר ערב מלחמת ששת הימים, והיה רגע שנפתחו כל הלבבות. בימי אסא, בימים רבים לישראל 'לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה', לא היה המצב טוב יותר. אבל היה רגע שנפתחו הלבבות, וצריך להתכונן לזה. אין לנו נביא כעזריהו בן עודד, שהוא כנביא התכונן לבד. זה תפקיד שלנו להתכונן ליום שאחרי. איך מובילים את המהלך הזה? יום אחד יתקע בשופר גדול, ואתם תשמעו את הקריאה. אל תחפשו אז את החמץ, אל תחפשו את הנעליים, אל תחפשו את הדברים - שהכל כבר יהיה לכם על הגב. היכולת לצאת עם המהלך הרוחני הגדול הזה תוטל עליכם.