יום ירושלים - אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה

  • הרב מרדכי ברויאר

"אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה"

"לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר שִׁיר, יְסוּדָתוֹ בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ: אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב: נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ, עִיר הָאֱ-לוֹהִים סֶלָה:
אַזְכִּיר רַהַב וּבָבֶל לְיֹדְעָי, הִנֵּה פְלֶשֶׁת וְצוֹר עִם כּוּשׁ זֶה יֻלַּד שָׁם: וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן: ה' יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים - זֶה יֻלַּד שָׁם סֶלָה: וְשָׁרִים כְּחֹלְלִים כָּל מַעְיָנַי בָּךְ". (תהילים פ"ז)

המזמור פותח בהצהרה כי תכליתו לדבר על ירושלים, ואכן כבר תחילת המזמור מלמדת אותנו על ייחודה של ירושלים: הקב"ה אוהב את שערי ציון יותר מכל משכנות יעקב - קרי, יותר מכל המקומות שיהודים גרים בהם. הקב"ה מזכיר את שמו בכל מקום שבניו נמצאים בו, אך הוא אוהב את שעריה של ירושלים יותר מכל שאר המקומות. כדברי בעל ה"מצודת דוד": "כי אף שכל ארץ ישראל אהובה היא למקום, מכל מקום שערי ציון אהוב לפניו יותר מהכל". ואכן, ראויה לקביעה זו קריאת הפליאה של המשורר: "נכבדות מדובר בך, עיר הא-לוהים סלה".

מה פשר המשכו של המזמור? הפרשנים התלבטו בשאלה זו, והציעו פירושים מפירושים שונים. רובם הסבירו שהמשורר רואה בחזונו כיצד הקב"ה שולה את היהודים המאמינים בו מבין כל הגויים, ומביא את כולם לירושלים: "המבשר יבשר את ציון, ויהיה נאמר לה - הנה הובא כל איש ואיש אשר ייוולד בה" (מצודת דוד). לפי פירוש זה, מזמור זה מכוון ליום קיבוץ הגלויות, כדברי רש"י שהזכיר עליו את הפסוק "ואתם תלוקטו לאחד אחד מבני ישראל" (ישעיהו כ"ז).

הרב מרדכי ברויאר הסביר את המזמור באופן אחר. לעתיד לבוא, כאשר יבוא הקב"ה לדון את כל יושבי הארץ, יעברו לפני כל בני האדם כבני מרון, ועל כל אחד ואחד ייאמר היכן הוא מקום הולדתו: זה נולד בבבל, זה נולד בפלשת, זה בצור וזה בכוש. "ה' יספור בכתוב עמים - זה יוּלד שם סלה". והנה, מיוחדת האומה היהודית בכך שבניה אינם יושבים במקום אחד: ההגדרה הלאומית היהודית, בניגוד לכל לאום אחר בעולם, אינה מבוססת על קריטריון גיאוגרפי. לכן, כאשר יעברו לפניו ית' יהודים - ייאמר עליהם שהם נולדו בציון. "ולציון ייאמר - איש ואיש יולד בה".

ברגע אחד, ציון שהיתה שוממה ועזובה תהפוך לפתע למקום מגוריהם של מיליוני יהודים. "ואמרת בלבבך - מי ילד לי את אלה, ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה, ואלה מי גידל; הן אני נשארתי לבדי - אלה איפה הם!" (ישעיהו מ"ט). ואכן, כעת מובן מדוע חז"ל דרשו על פסוק זה את אמרתם הידועה: "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה". כל יהודי, למעשה, נולד בירושלים, ורק בשל טרגדיה היסטורית שהגלה טיטוס את אבותינו - מקום הולדתו הוא מקום אחר. בין מי שנולד בירושלים ובין מי שנולד בעיר אחרת אך ציפה לראות בבניינה - כולם הם בני ציון. אשרנו שזכינו בדורנו לראות בשני הניסים - בנס קיבוץ הגלויות ובנס בניינה של ירושלים. "ולציון ייאמר - איש ואיש יולד בה", ובכך - "והוא יכוננה עליון".