יומא | דף י | מזוזה במקדש

  • הרב אביהוד שורץ
בברייתא בדף י' ע"א נחלקו תנאים בשאלה אם הותקנה מזוזה בלשכת פרהדרין, מקום משכנו של הכוהן הגדול בשבעת ימי פרישתו. האמוראים הציעו דרכים שונות בביאור המחלוקת, אך הצד השווה לכולם הוא שהשאלה העומדת על הפרק היא מהו גדר "בית דירה" המחייב במזוזה, כלומר הגמרא מניחה שבית שאין גרים בו בפועל פטור ממזוזה, אלא שנחלקו מהם 'מגורים'.
 
עם זאת, להלן בדף י"א ע"ב מצאנו ברייתא המנסחת הלכה עקרונית יותר:
 
"יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות? תלמוד לומר 'בית' – מה בית שהוא חול, אף כל שהוא חול, יצאו אלו שהן קודש".
 
הברייתא קובעת כי כל מקום מקודש פטור ממזוזה. בראשונים כאן יש דיון ענף לגבי היחס בין הברייתות וזיקת מחלוקת התנאים בנוגע ללשכת פרהדרין לברייתא הסתמית הפוטרת מקום מקודש ממזוזה. במהדורת "שערי היכל" של מכון המקדש (מערכה ט') סוכמו הדעות בהרחבה, ויעויין שם.
 
השאלה המרכזית ביחס לברייתא שבדף י"א היא מדוע יש לפטור מקום מקודש ממזוזה. ביחס לבית כנסת של כרכים, שהגמרא פוטרתו ממזוזה, כתב רש"י:
 
"והיא עשויה לכל הבא להתפלל, ואין לה בעלים מיוחדים".
 
לדעת הרוגצ'ובר (מצוטט בשו"ת שרידי אש חלק ב' סימן פ'), פירוש זה של רש"י מבהיר גם את הדרשה "יצאו אלו שהן קודש" – "שבית הכנסת בשביל שהוא דבר שבקדושה אין בו קנין עצם", כלומר משמעות הדרשה היא שבמקום מקודש אין בעלות ברורה ומוגדרת, ובהעדר בעלות אין חיוב במזוזה. נמצא אפוא שהקדושה אינה אלא סימן לחסרון בעלות, וחיסרון זה הוא הפוטר ממזוזה.
 
לחלופין, ניתן להציע שהקדושה פוטרת ממזוזה מצד עצמה. כדי להסביר זאת נעיין בדבריו של המאירי (יא ע"א ד"ה נמצא):
 
"נמצא שדירת חיוב צריכה ארבעה תנאים: דירת אדם ודירת חול ודירת קבע ודירת כבוד. ויש מוסיפין שאף הבית יהא במקום חול".
 
על פי ה"יש מוסיפין" מעמדו של הבית מצד עצמו הוא הקובע, והדבר קרוב למהלך הקודם. ברם, לפי ארבעת התנאים הבסיסיים של המאירי השאלה אינה נוגעת לבית, אלא לדירה, כלומר השאלה היא מה אופי השימוש במקום – האם משתמשים בו שימוש של קודש או שימוש של חול. שימוש קודש, לדעת המאירי, יפטור ממזוזה.
 
נראה שיש לבאר את הדברים על פי דברי הרמב"ם בסוף הלכות מזוזה (ו, יג):
 
"חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים".
 
המזוזה מבקשת להחדיר תכנים של קודש לתוככי עולם החול, ועליה להיות מוצבת במקום שבו האדם מתגורר, מקום תשמישו הקבוע.
 
מדברי המאירי למדנו שהשאלה אינה נוגעת למעמד הבית, אלא לאופי השימוש. בית שכל השימוש בו הוא שימוש של קודש פטור ממזוזה משום ששכינת ה' חופפת עליו כל העת. בבית כזה אין צורך לעורר את "הישנים בהבלי הזמן", שכן הם עוסקים כל העת בייחוד השם!
 
אם כן, לפנינו שני כיוונים בביאור הדרשה שבגמרא: הכיוון האחד פוטר מקום קדוש ממזוזה מצד חסרון הבעלות, והכיוון השני מבהיר שבמקום קדוש אין צורך במזוזה ובמשמעויותיה. לאור שני כיוונים אלו יש לדון במחלוקת הענפה בין הראשונים בנוגע לחיוב בית כנסת ובית מדרש במזוזה, אך לא נוכל להרחיב בכך כאן.