יומא לה: - עסקו של בית המדרש

  • הרב יצחק בלאו

עסקו של בית המדרש

"אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק; חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום - ערב שבת היה ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל. שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת". (יומא לה ע"ב)

מדוע גבו כסף בכניסה לבית המדרש? המהרש"א נותן שתי תשובות לשאלה זו. התשובה הראשונה קשורה למיקומו של בית המדרש: בימים ההם, בית המדרש היה בשדות ולא בעיר, ולכן היה צריך להעמיד בפתחו שומר, והתשלום נועד לממן את שכרו של השומר. תשובה שנייה קשורה לאופי התלמידים: חלק מהישיבות קיבלו תלמידים ממעמד מסויים, והיה צורך לשלם למי שהיה אחראי על קבלת התלמידים. מעבר לשתי התשובות הללו, ייתכן שהתשלום נועד למלמדים, לקניית ספרים או לתחזוקה כללית של המבנה.

כך או כך, אנו רואים שישיבות ומוסדות לימוד נדרשים לעיתים להתנהל כעסק. במקרים אלו, תמיד יש לבדוק אם הישיבה לא נהייתה יותר מדי 'עסקית'. אם לתלמיד שקדן כהלל לא ניתנת האפשרות להיכנס לבית המדרש רק מפני שפעם אחת חסר לו הכסף הנדרש, אזי הפן העסקי הפך דומיננטי מדי.

פרופ' יונה פרנקל מעיר שגם גובה הסכום מעיד על כך שהעסקיות השתלטה על בית המדרש. אם הסכום הנדרש הוא כזה שהלל יכול לפרנס בו את עצמו ואת משפחתו במשך יום שלם, אזי ברור שהתשלום הוא גבוה מדי. כך הוא גם מסביר את הערתו של שמעיה - "בכל יום הבית מאיר והיום אפל. שמא יום המעונן?". לטענתו, זהו משפט סימבולי: הלימוד בבית המדרש הוא בדרך כלל מקור גדול לאור ורוחניות. כאשר מגיע היום שבו השומר אינו מאפשר לתלמיד כהלל להיכנס לבית המדרש בגלל מחסור בכסף, הרי שזהו יום חשוך בבית המדרש - בית המדרש כבר לא מתפקד כבית מדרש אלא כעסק.